הַמַּנִּיחַ זֵיתִים בַּכּוֹתֵשׁ שֶׁיִּמְתֹּנוּ שֶׁיְּהוּ נוֹחִין לִכְתֹּשׁ, הֲרֵי אֵלּוּ מֻכְשָׁרִים. שֶׁיִּמְתֹּנוּ שֶׁיִּמְלָחֵם, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מֻכְשָׁרִים. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵינָן מֻכְשָׁרִים. הַפּוֹצֵעַ זֵיתִים בְּיָדַיִם טְמֵאוֹת, טִמְּאָן:

משיתחברו שלשה זה לזה. דרך הזיתים מתחברים זה לזה כששהו במעטן:

כותש הוא המכתש שכותשין בו הזיתים ואם עזב הזיתים שם שישארו עד שיתרככו ויקל דריסתן הנה נגמרה מלאכתן אמנם אם הביאן שישארו מדת הזמן עד שיתרככו ואחר יוציאם למלחם הנה לא נגמרה מלאכתן ואינן מוכשרין לסברת בית הלל. ופוצע הוא אשר ישפשף הזיתים או יבקעם אם היו ידיו טמאות הנה טימאן אם היו תרומה כי הידים טמאות שניות לעולם כמו שיתבאר בשלישי ממסכת ידים:

שימתונו. פי' הר"ב שיתרככו. ועיין בפירושו למשנה ב' פרק ו' דמכשירין:

מוכשרין. לשון הר"ב במוהל. וכן לשונו בפי' משנה ו' פ"ד דעדיות. וכבר כתבתי שם שיש להגיה במוחל בחי"ת:

וב"ה אומרים אינן מוכשרין. פי' הר"ב דלא נגמרה מלאכתן עדיין. וכ"כ הרמב"ם. ותמיהני דהא בריש פירקין תני בה"א משיתחברו שלשה זה לזה והיינו קודם שתגמר מלאכתן. וכן מבואר בהדיא בדברי הרמב"ם פי"א מהט"א (הלכה י"ג). וראיתי שכתב שם במשנתינו (זאת) שאינן מוכשרים שהרי דעתו עליהן לכבשן. וניחא השתא לפי' הר"ב והר"ש במשנה דלקמן דלמלחם דבגג אינו מעכב ההכשר. ומ"מ נ"ל לומר דר"ג דלעיל אינו חולק על ב"ה. אלא תרי תנאי הן אליבא דב"ה. דהיינו ת"ק ור"ג. והשתא ניחא הך דהכא דר"ג אליבא דבית הלל אמרה. וכן מוכח נמי במתניתין ז':

הפוצע זיתים. של תרומה. הרמב"ם שם: