משתגמר מלאכתן. מלאכת הכנסתן. דכל זמן שדעתו להביא עוד זיתים ממקום אחר להוסיף על אלו, אין הזיעה מכשירתן, משום דלא ניחא ליה. ומשתגמר מלאכתן, אפילו בן יומו מכשיר. והלכה כרבן גמליאל, שחכמים אומרים כדבריו:
נחלת הכלל
רמב״ם
רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12
לגרגרם. לעשות מהן גרעינים הכוונה להתייבש ולהתנגב ואפילו היה גובהם אמה אשר נדע עתה שכבר נתייבשו העליונות הנה התחתונות יבללו לכן מאחר שכוונתו הניגוב אינן מוכשרין ואם שמם בבית להתעפש והוא כוונת אמרו שילקו ואפילו היה כוונתו שיעלם אחר זה לגג או אם שמם בגג ג"כ להתעפש *נהא"י ואפי' חשב אח"כ שימתתו בגג ויתנגבו אחר התעפשם ולא רצה אחר זה שיפתחם בבית ויתנגבו אחר התעפשם הנה הן מוכשרין לטומאה מאחר שכוון לעפשם כי שרייתם במה שיצא מהן מן הלחות זה ממה שיעזור לעפשם ולזה יוכשרו אמנם אם שמם במקום אחד ונתעפשו ואין כוונתו ההתעפשות הנה הן בלתי מוכשרין וזה כפי העיקר אשר הוא אצלנו בהכשר שיצטרך שיהיה לרצונו כמו שיתבאר במקומו:
נחלת הכלל
תוספות יום טוב
רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17
לגרגרן. פי' הר"ב כדי לסופתם במלח. פי' לטובלם במלח. כך פירש"י בפ"ז דב"מ דף פ"ט. ובערוך לגרגרן פירוש לגלגלן:
נתנן בגג שילקו או שיפתחם. והרב העתיק נתנן בגג שיפתחם וימלחם וכך העתיק הר"ש. וה"ג בס"א. ומ"מ אין להגיה כך בספר לפי שגיר' הרמב"ם אינה כן. אבל גירסתו נראה שהוא נתנן בגג שילקו ושיפתחם. שכ"כ בחבורו פ"א מהט"א או שנתנן בגג שילקו אע"פ שעתיד לפתחן ויפרוס אותן. ובפירושו בנא"י אם שמם בגג ג"כ להתעפש. ואפילו חשב אח"כ שימתחם בגג ויתנגבו אחר התעפשם:
ר"ג אומר משתגמר מלאכתן כשאין דעתו להוסיף זיתים במעטן אז מכשיר מוהל היוצא מיד. דכשדעתו להוסיף שם זיתים לא ניח"ל שיתרככו אלו ויזיעו. דעד שיזיעו גם האחרונים שיוסיף. יתרככו אלו יותר מדאי ויתקלקלו עי"ז. ולב"ש אע"ג שדעתו להוסיף. הרי תיכף כשיזועו הוכשרו. מדניח"ל בהזיעה וצ"ע [כך נראה מפי' הר"ש. אולם מהרמב"ם [פי"ח מאוכלין ה"ו] נראה דהנ"מ בין ב"ש וחכמים הוא בסתמא. דלב"ש צריך שיראה עליהן הזיעה. ולחכמים כיון שגמר. הוחזקו שהזיעו אף שאין זיעה נראה. אמרינן שנתיבש והוכשרו. ולפ"ז גם ב"ש ס"ל דצריך נגמר מלאכתן. אלא דמצרכו נמי זיעה ידוע. ולפיכך מ"ב דאמרי' דבדעתו להוסיף לא הוכשרו בזיעה. לכ"ע היא [ועיין לקמן ס"י דמוכח כרמב"ם]:
כל זה למדתי מדברי עטרת ראשי אאמ"ו הגאון זצוק"ל. ול"מ נ"ל דאע"ג דהכא נמי בלא זה איכא ספק ספקא ספק שלא נגעו בהשרץ. וספק שמא לא חזרו ונגעו בהזיתים אלא דלפ"ז היו עכ"פ הבדדין עצמן טמאין. משום דגבייהו ליכא רק חד ספק. אבל לדברי עטרת ראשי זצוק"ל נשארו גם הן בטהרתן. ואין להקשות מ"ש על מגען בשרץ דמחשב כמעידין על של אחרים ומהימני. ומ"ש במגען בטומאה בהזיתים דלא מהימני. והרי איפכא מסתברא. ותו דבשרץ י"ל דנגעו ולאו אדעתייהו. משא"כ כשכבר נטמאו ודאי נזהרין מליגע בהזיתים. ואי"ל דאין הכי נמי. וקאי מלת לא נגענו על נגיעתן בהזיתים. ליתא. דהרי הר"ש כאן וגם הרמב"ם [פ"ט מאוכלין] כתבו בפירוש דאמגען בשרץ נאמנין. י"ל שאני עיולי טומאה מאפוקי טומאה. דלעיולי טומאה לגוף הע"ה הרי יש לו חזקת טהרה. אבל לאפוקי טומאה מנין. והרי יש לו חזקת טומאה. ולא מהימן אנפשיה. ואע"ג דיש חזקת טהרה בהזיתים. עכ"פ כיון שלא נזהר במגע השרץ. שלא היה לו שם עסק עמו. כ"ש שלא היה נזהר במגע הזיתים שם שכל עיקר ביאתו לשם היה לטלטלן להתעסק בהן. וגם אין להקשות לדברי עטרת ראשי זצוק"ל מלעיל [פ"ז מ"ה ו' וכו'. ופ"ח מ"א וב']. דאין נאמן הע"ה אפילו על של אחר. י"ל דבהנך כיון שהוא שומר הו"ל כמעיד על עצמו [ובזה תירצתי במה דאמרינן [גיטין נג"א] בשקל דבר כנגד מי חטאת של חבירו חייב עכ"פ בדיני שמים. ומדחייב ש"מ דפסולין. וקשה דכיון דכל הפסול הוא מדמסיח דעתיה משמירתן. וכי מחוייב לשמור מי חטאת של חבירו. אע"כ דעשאו שומר. וכל שומר הו"ל כבעלים שאוסרין את שלהן גם במחשבה. משא"כ אילו נידונו כאחר. אינו יכול לאסור את של חבירו רק במעשה [כתוס' יבמות סג"ב] ודו"ק. ועמ"ש בס"ד בגליון ש"ס שלי בנדרים דף ל"ו א']. ותו דלענין נגיעת הע"ה בזיתים נוגע בעדות הוה. מדירא שיכעס הבע"ה שלא שמר יפה. וגם גבאין שנכנסו לתוך הבית ועמהן מטמאי מושב. דאין נאמנין לומר שלא נגעו [כפ"ז מ"ו] ג"כ מה"ט דמדנכנסו ברשות. חזקתן שיטמאו הכל. אבל בדרסה אשת ע"ה על בגדיו נאמנת [כפ"ה מ"ח] מדהו"ל עדותה על של אחר:
