זֵיתִים מֵאֵימָתַי מְקַבְּלִין טֻמְאָה. מִשֶּׁיַּזִּיעוּ זֵעַת הַמַּעֲטָן, אֲבָל לֹא זֵעַת הַקֻּפָּה, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמָּאי. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שִׁעוּר זֵעָה שְׁלשָׁה יָמִים. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, מִשֶּׁיִּתְחַבְּרוּ שְׁלשָׁה זֶה לָזֶה. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, מִשֶּׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים כִּדְבָרָיו:

זיתים מאימתי מקבלין טומאה. להיות מוכשרים בשמן היוצא מהן:

תחפר בארץ חפירה יאצרו בה הזיתים ויתעפשו שם עד עת הסחיטה ובעת הסחיטה יוצאו ויסחטו וזה המקום יקרא מעטן של זיתים ואמר ב"ש שאם הזיעו [צ"ל זיעה] זה ונשרו בהכבדות קצתם אל קצתם הנה נשלם להן ההכשר והוכשרו לטומאה אמנם אם הובללו בזיעתם לקופה בעת הנשאם אין זה הכשר ואמרו בית הלל שאין בהיותן מזיעות בחפירה הוכשרו אלא אם רוצצו והולשו עד שיתחברו קצתם בקצתם ותעלנה ג' זיתים מדובקים וחכמים אומרים שכל זמן שתהיינה בענין האוצר וההכבדה לא יקבלו טומאה ואפי' תהיינה בזה הענין מן הבלילה אמנם אם נשלם השתדלותו ועזבם מוכנים לסחיטה הנה הוכשר לטומאה אז בלחותם וידוע הוא ששמן זית מכלל ז' משקין אשר יכשירו או יטמאו ולכן תהיינה הזיתים מוכשרות לטומאה מלחותן והלכה כחכמים:

אבל לא זיעת הקופה. פי' הר"ב דקופה אינה מחזקת המשקים וכו' מסיים הר"ש אלא א"כ זפותה. כדאשכחן בפ"ק דשבת [דף י"ז] גזירה שמא יבצרנו בקופות מזופפות ע"כ. ותמיהני דהא מה"ט גזרו בענבים כדפי' הר"ב שם במשנה י"ח דבר. אבל על המסיקה לא גזרו. וכמ"ש ג"כ הר"ב במשנה ב' פרק דלקמן. ואי איתא דבזפותה זיעתו זיעה. לגזרו נמי אף במסיקה. והתם שמאי גזר והלל שתק כדפי' הר"ב לקמן משנה ד'. והתוס' מחלקים שם. אבל לא יתכן לפי' הר"ב והר"ש דהכא. והרמב"ם מפרש שאם הזיעו בשעת קביצה והיינו במעטן הוכשרו. אבל כשהזיעו בקופה בשעת התנשאם אין זה הכשר. ע"כ. ולטעמא דכתב הר"ב בפ' דלקמן משנה ב' למה לא גזרו על המסיקה ל"ק ולא מידי [כב]:

*[שיעור זיעה ג' יום. כתב הר"ב דמשקה היוצא כו' ואינו מכשיר כו' אלא ז' משקין כו' דתנינן להו במ"ד פ"ו דמכשירין. ושם כתב הר"ב טעמן]:

רבן גמליאל אומר משתגמר מלאכתן. עמ"ש במ"ט ד"ה נמצא: