טְהָרוֹת ח׳ · ח׳

טהורין מטמא מת ואינן טמאים רק טומאת ערב מחשש מגע ע"ה. אבל אינן טמאים טומאת ז' מחשש שנטמא ע"ה במת. דאם נטמא במת היה נזהר מליגע בהכלי שלא תתטמא התרומה שיתן אח"כ להחבר לתוכה. אבל שאר טומאות לא חמירי לי' לע"ה כל כך. והוא מחזיק א"ע בחזקת טהור. ושמא נעשה אב ומטמא להכלי טומאת ערב. היינו דתנן לעיל [פ"ז מ"ה]. במניח ע"ה שומר בתוך ביתו כל האוכלין והמשקין שבבית טמאים לא חלקו שם בין מכיר בו שהוא אוכל תרומה או לא:

אמר המחבר קודם שנסגור החשבון עם הע"ה ודיניו. אמרתי אני עם לבי. כי טוב הדבר שנצרף פרטי דיניו האמורין לגבוה סלקו במכילתין שמפוזרין הנה והנה וראו קראתי בשם כנסייה זו בשם בית הכנסת של ע"ה. ואני בבואי לביהכ"נ זו מצאתי שם עשרה במספר דיניו המסתעפים. ואלו הן. א) ע"ה וכליו. הן בחזקת שנטמאו במת. וטמאין מלהשתמש בהן. עד שיזה עליהן ג' וז'. ואם ראוין למשכב ומושב טמאין מדרס. לטמא גם הנושאן אף שלא נגע בהן אבל נאמן הע"ה על עצמו ועל כליו לומר שלא נטמאו במת. ואז הוא וכליו אין צריכין רק טבילה והערב שמש. מדחיישינן שמא נטמאו בשאר אב הטומאה (רמב"ם פי"א ממשכב הי"ב). וגם מעיינותיו של ע"ה טמאין כאילו הוא זב וגם בגדיו ושאר כליו הראוין למדרס. טמאין כשל זב. דשמא ישבה עליהן אשתו נדה. אבל הוא אינו עושה משכב ומושב. וגם אינו מטמא שום דבר בהיסט. מדהו"ל גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה (כתוס' נדה ל"ג ב'. וחגיגה כ"ב ב'. ורמב"ם פי"ג מאהט"ו). מיהו אם אמרה האשה שאינה טמאה נדה נאמנת (כמ"ש בס"ד לעיל סי' ד'). ב) חבר שעשה לע"ה שומר על כליו. אם לקחן הע"ה לרשותו. או אפי' רק החבר העמידן בבית הע"ה לשמרן. הרי דין הכלים והמשכבות כאילו הן של הע"ה ממש וכלעיל וכן. גבאין ע"ה שנכנסו לבית חבר למשכנו. או גנבים שנכנסו לבית חבר. או בהושיב את ע"ה להיות שומר בבית חבר. או שהניח כלי ואמר לע"ה שמור לי כלי זה במקום זה. הרי כולם ככלי ע"ה ממש. ואם יש לחוש שמא בא לשם אשה או כנעני. הרי המשכבות אהט"ו כמדרס (פ"ז מ"ה ומ"ו ופ"ה מ"ב) ואעפ"כ יש חילוק דכל שהי' ביד הע"ה רק שעה או שתים לשמרו. הרי הע"ה נאמן לומר שלא נטמא הוא או הכלי במת (כרמב"ם ספי"א ממשכב). ואם משכב הוא ואין לחוש רק שמא ישבה עליהן ישראלית נדה אצל הע"ה ישאלנה. ואם תאמר טהורה אני נאמנת (כמ"ש לעיל סי' ד'). מיהו בין כך או כך כולן טמאין עכ"פ טומאת ערב מחשש מגע ע"ה. אבל בהפקידן ביד ע"ה בביתו לימים רבים וכ"ש בכליו של ע"ה עצמו. הרי כולן טמאין טומאת ז'. דאע"ג דאומר הע"ה שלא נטמא השתא במת. חיישינן שמא נטמא פעם א' במת וטימא בנגיעתו הכלי. ומה"ט אם ראויין למדרס לא מהני אמירת האשה בשתאמר שטהורה היא. דאמרינן שישבה עליו כשהיא נדה ושכחה. כך נלפע"ד ל"מ מרבותינו. ג) חבר שמסר מפתח של ביתו ביד הע"ה לשמור הבית. או שמסר לו תיבה סגורה וגם מפתח שלה. הרי הכלים שבבית ושבהתיבה טהורין. דמדלא הושיבו בתוך הבית. וגם לא מסר לו התיבה פתוחה. ש"מ שלא האמינו רק על שמירת המפתח. ולא שיכנס להבית. או שיפתח התיבה [פ"ו מ"א ומ"ז]: ד) המניח ע"ה בתוך ביתו. ולא עשאו שומר עליו. אם מצאו לע"ה כמו שהניחו אין כאן חשש. ורק בהניחו ישן ומצאו ער. טמא עד כדי פישוט ידיו ולא יותר [פ"ז מ"ב]. ה) הניחו בביתו לעשות מלאכה נמשכת. כרכיבת אבן הרחיים. אז אם הפסיק מלאכתו. הו"ל כלא מצאו כמו שהניחו. וכישן ומצאו ער לעיל. וטמא עד כדי פישוט ידיו [פ"ז מ"ד]. וכ"כ בהניחו לעשות מלאכה בבית חבר מלאכה מופסקת. כאומנין שנוטלין ומחזירין כלי מלאכה שלהן זה אחר זה טמא עד כדי פישוט ידיו [פ"ז מ"ג]. ו) הניח חבר כליו. ובא ומצא ע"ה אצלן. אם מקוה שיבוא החבר מהר עליו. הכל טהור. מדנתפס כגנב כשימשמש [פ"יו מ"ט]. וכ"כ כשנכנס הע"ה לבית חבר שלא ברשות. אפילו לטובת חבר הכל טהור [פ"ח מ"ה]. ז) הניח כלי בלי שומר במקום שרגל רבים מצויין. אם הרוב טהורין טהור [כפ"ה מ"ו. דהרי מדישן ברה"ר הרי בגדיו כאין להן שומר]. אבל ברוב טמאין. אז דוקא באינו מסתבר טפי שנגעו. כמאבד ביום ומצא ביום. וכ"כ בשוטח כליו שאינו מסתבר שידרכו על הבגדים [כפ"ח מ"ג]. וכ"כ בהניח ביתו בין פתוח או נעול, ומצאו נעול. טהור [פ"ח מ"ד]. ח) וביש לחוש שנגען הע"ה ולאו אדעתיה. כגון שאבד דבר ברה"ר. והונח שם רק מקצת הלילה. ואח"כ מצאן [כפ"ח מ"ג]. או שהניח כליו במקום הליכת בני רה"ר שלא כדרך אבידה. אבל המקום צר [כפ"ז מ"א]. הרי רוב בני רה"ר טמאין הן. ונטמאו הכלים. וכ"כ בדר עם ע"ה בחצר א'. יש לחוש שנגע הע"ה בכליו של חבר שעומדין שם ולאו אדעתיה [כפ"ח מ"א]. ט) ובלא שטח כליו ברה"ר בכוונה. רק נפלו מעצמן לרה"ר. יש שפיר חשש שדרסו עליהן בני רה"ר הטמאין ולאו אדעתייהו [פ"ח מ"ג]. ודמי לקדר שהניח קדרותיו במקום דחוק לעיל [סי' ח']. ולא דמי למאבד ביום ומצא ביום דטהור. דהתם כיון שראה שהוא אבידה. לולי שדרסו היה מגביהו והולך לו. י) הניח כלי בבית ע"ה ולא עשאו שומר עליו [פ"ח מ"א] או אפילו נפל הכלי מעצמו לבית ע"ה. ואפילו במקום שלא היה יכול ליגע בו [פ"ח מ"ג]. נטמא אפילו חוץ מכדי פישוט היד. דכיון דברשות ע"ה היה. לא פלוג רבנן בתקנתייהו. ובכל הנך אם אמר הע"ה שנשמר מטומאת מת. נאמן. וטמאין רק טומאת ערב. ככל מגע ע"ה. וביש שם אשה או כנעני. והכלים ראויין למדרס. טמאין ג"כ ככל מדרס הזב. ואין הע"ה נאמן. שלא נטמאו במדרס. מדאין בקיאין בטומאת מדרס:

עריבה כו'. עי' בא"ר פי' משנה זו. ובטעם ר' יוסי נ"ל להוסיף. משום דטפה כ"ש ג"כ תוכל להתחלק כמש"כ התוי"ט ברפ"ט דפרה ורפ"ג דמקואות ואינה חבור כיון שהיא קטפרס. אמנם ק"ל לפירושו ז"ל דע"כ צריך לפרש ומשקה טופח דקאמר דר"ל או מ"ט דהא קטפרס אינו חבור אף בעובי גדול וכן מ"ט אינו חבור אפי' באשבורן כדאיתא לקמן במשנה הסמוכה וא"כ הכי ה"ל למיתני עריבה שהיא קטפרס ומשקה טופח (ור"ל או מ"ט) והבצק מלמעלן והמשקה מלמטן ג"ח כו'. ואולי יפרש דטופח דכאן ר"ל ע"מ להטפיח עתוי"ט לעיל ספ"א בשם הר"ש א"נ כו'. ולפי' הרע"ב לכאורה קשה כיון דבצק הרך טמאה א"כ גם המשקה שבה נטמאה עמה. וצ"ל דמיירי שנטמאה בעודה חטין או קמח ואח"כ לשה בפחות מכביצה:

תוי"ט ד"ה ומשקה. ולי אין משם ראיה כו' דוקא לטבו"י כו' אבל לשאר טומאות כו'. עתו"ח. ולי ג"כ ראיה להר"ש מפ' דלקמן מ"ב נפלו עליהן משקין טמאין א"ט אלא מקום מגען. ולא אמרי' שהמוחל (שדינו כמי פירות) מחברן להיות כולן מוכשרים ומטומאים: