כְּלָל אָמְרוּ בַטָּהֳרוֹת, כֹּל הַמְיֻחָד לְאֹכֶל אָדָם, טָמֵא, עַד שֶׁיִּפָּסֵל מֵאֹכֶל הַכֶּלֶב. וְכֹל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לְאֹכֶל אָדָם, טָהוֹר, עַד שֶׁיְּיַחֲדֶנּוּ לְאָדָם. כֵּיצַד. גּוֹזָל שֶׁנָּפַל לְגַת וְחִשַּׁב עָלָיו לְהַעֲלוֹתוֹ לְנָכְרִי, טָמֵא. לְכֶלֶב, טָהוֹר. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי מְטַמֵּא. חִשַּׁב עָלָיו חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן, טָהוֹר. אִם הֶעֱלָהוּ, טָמֵא, שֶׁיֵּשׁ לָהֶן מַעֲשֶׂה וְאֵין לָהֶן מַחֲשָׁבָה:

טומאת אוכלים [*נא"י טומאת אוכלין] אינה אלא למאכל אדם בלבד ומה שאינו ידוע במאכל אדם הנה אי אפשר מבלי מחשבה והוא שיביאהו למאכל אדם. וזה הדבר הידוע למאכל אדם אם נפסד שאינו ראוי למאכל אדם אז לא תטמא לאמרו יתברך מכל האוכל אשר יאכל פרט לאוכל סרוח לפי שהוא לא יאכל ואם נטמא האוכל ואח"כ נפסד אחרי הטמאו הרי הוא נשאר בטומאתו עד שיפסל מלאכול הכלב ויהי' שיעור המאמר כל המיוחד למאכל אדם שנטמא טמא עד שיפסול מלאכול הכלב: רצה לומר למאכל אדם לבד ומה שאינו ידוע במאכל אדם הנה אי אפשר לו מבלי מחשבה והוא שיביאהו למאכל אדם וזה הדבר ידוע למאכל אדם אם נפסד עד שלא תצלח ואפי' לאכול הכלב אז לא יטמא ואמר יתברך (ויקרא יא) מכל האוכל אשר יאכל אמרו פרט לאוכל סרוח לפי שהוא לא יאכל ועוד יתבאר לך באחרית עוקצין שנבלת עוף טהור לא תצטרך מחשבה אמנם זה יצטרך מחשבה וזה הגוזל אם נפל ביין ומת לאשר הפסיד וליכלך במותו ביין נראה דצ"ל שבכאלו שב כאילו הוא נמאס אם היה הגת בעיר ולכן צריך מחשבה ואז יטמא טומאת אוכלים והוא אמרם בגמ' נדה (דף נ:) לעולם בכרך וגתו מיאסתו ועשאתו ככפר ולזה אם בא עליו במחשבה והוא בתוך הבור שיאכלנו העובד כוכבים שמטמא טומאת אוכלין ואם חשב עליו להעלותו לכלב הנה לא יטמא טומאת אוכלין והוא ענין אמרו טהור הלא תראה הגוזל להיותו מאכל אדם עם היות שנפסד ושב [להיות] נאות למאכל הכלב לבד אם חשב עליו יקבל טומאה וזהו כונת אמרו שכל מאכל אדם לא יוסר מלקבל טומא' עד שיפסול מלאכול לכלב ורבי יוחנן בן נורי אומר שהוא יטמא טומאת אוכלין מבלי מחשבה בהיות הגת בעיר כמו שבארנו ואין הלכה כרבי יוחנן בן נורי:

כל המיוחד לאוכל אדם טמא כו'. כתב הר"ב דיש חילוק בין אפוקי טומאה מיניה וכו' גמ' פ"ה דכריתות דף כ"א. ומשמע דבאוכל שכבר נטמא מיירי והיינו לאפוקי טומאה מיניה וז"ל הרמב"ם בפירושו כמו שמצאתיו בנא"י טומאת אוכלין אינה אלא למאכל אדם בלבד ומה שאינו ידוע במאכל אדם הנה א"א לו מבלי מחשבה. והוא שיביאהו למאכל אדם. וזה הדבר הידוע למאכל אדם אם נפסד שאינו ראוי למאכל אדם אז לא תטמא. לאמרו ית' מכל האוכל אשר יאכל פרט לאוכל סרוח לפי שהוא לא יאכל. ואם נטמא האוכל ואח"כ נפסד אחר הטמאו הרי הוא נשאר בטומאתו עד שיפסול מלאכול הכלב. ויהיה שיעור המאמר כל המיוחד למאכל אדם שנטמא טמא עד שיפסל מלאכול הכלב עכ"ל. וכך הם דבריו שבחבורו פ"ה מהל' טומאת אוכלין (הלכה י"ד):

רבי יוחנן בן נורי מטמא. לא משום דבעי מחשבה לכלב וחשיב לה מחשבה אלא לא בעי מחשבה כלל רש"י פ"ו דנדה דף צ' ותניא בגמ' דריב"ן טעמיה מק"ו אם מטמא טומאה חמורה שלא במחשבה (כדתנן בריש מכילתין) לא יטמא טומאה קלה שלא במחשבה אמרו ליה לא אם אמרת בטומאה חמורה שלא מצינושום טומאה חמורה שתהא צריכה כו' כמש"כ כבר בריש מכילתין:

העלהו טמא. ולא דמי להעלהו חש"ו דפרק בתרא דמכשירין גבי הכשר דלא חשיב מעשה משום דאיכא למתלי דמפני הכנימה עבד ולא שירד עליהם טל. ומיהו קשיא דה"נ איכא למימר דלהאכילו לכלב העלהו ולא להאכילו לכנעני ושמא הב"ע כגון שהעלהו ונתן לכנעני. הר"ש:

ואין להם מחשבה. עיין ספכ"ה דכלים: