טְהָרוֹת ח׳ · ה׳

טמאים טמא מת דכל ע"ה מחזקינן לי' מסתמא כטמא בטומאת מת. והרי הוא אהט"ו [כרמב"ם ספי"א ממשכב]. ולפיכך חיישינן שמא נגע בהכלים ונעשו אהט"ו כמותו. והרי כל אהט"ו טמא טו"ז. [ולענין הזאה עיין מ"ש בס"ד פ"א דאהלות סי' ד' ובפרקין סי' ט"ו]. מיהו כ"ש אוכלין שהפקידן אצל ע"ה שהן טמאים [כפ"ז מ"ה]. רק תנא נקט כלים לרבותא דלא מיבעיא אוכלין דהרי יש בהן גם חשש שמא נטמא הע"ה בשרץ דשכיח טפי ממת. וחזר וטימא האוכלין. אלא אפילו בכלים. דאין בהן חשש זה. דהרי כשנטמא הע"ה בשרץ נעשה רק ראשון. ואינו חוזר ומטמא כלי. וגם שיתטמא הכלי בהיסט. נמי ליכא למיחש רק בשיש שם אשה. וליכא גבי כלי למיחש רק שמא נטמא במת דלא שכיחא. אפ"ה קמ"ל דחיישינן כה"ג שחוזר ומטמא להכלים להיות אהט"ו:

ואין להקשות מלעיל (פ"ה מ"ז) ביישן ברה"ר דכליו טהורין. ולא חיישינן שדרס עליהן זב. והרי התם אפילו ביום הו"ל למיחוש כדחיישינן הכא בלילה. י"ל התם לא דמי רק לסיפא דהכא בשוטח כלים ברה"ר שאין דרך בני אדם לדרוס עליהן: