טְהָרוֹת ז׳ · ט׳

הבית טמא כל מה שבבית טמא. מדאינו מתירא ליגע דחושב שהבעה"ב יאמר בלבו שעדיין ישן הוא. ולכן לא ימהר לחזור:

ותמהני מאד דמשמע דרק גם ר' יהודה מודה. אבל רבנן ודאי הכי ס"ל. והא ליתא דלרבנן מדהסיח דעתו לאכול. נטמא כל גופו. וכדקאמרו בפירוש ברישא וא"כ היכי קאמר הכא שידיו טמאות. דמשמע דסגי להו בנטילת ידים. והרי כולו טמא וטבילת כל גופו בעי. ואי"ל דאין הכי נמי. דלרבנן צריך טבילת כל גופו. והך בבא רק ר' יהודה קאמר לה. וכיש גרסא דגרס בפירוש בסיפא ר' יהודה אומר ליתא דהרי הרמב"ם [בפי"ג מאהט"ו ה"ג] פסק כחכמים ברישא ותיכף בתר הכי מייתי הך בבא כלישנא דמתני' ממש. וצריך לדחוק ולומר דלעולם הך בבא בחולין קמיירי. ולרבנן כיון דלענין תרומה מדהסיח דעתו מלאכול. חיישינן שמא נגע בטומאה. כ"ש דחיישינן שמא נגע במקום מזוהם. וצריך עכ"פ נטילת ידים לחולין הא בכל אוכל חולין שהסיח דעתו מלאכול. כל שלא הסיח דעתו מטהרת ידיו. אין צריך נטילה אחרת. דהרי נוטל אדם ידיו שחרית. וסומך עליהן כל היום [כחולין ק"ו ב']. ובלבד שלא יסיח דעתו מליגע בהן במקום הטינופת [כא"ח קס"ד]. הרי שאע"ג שעל כרחך הסיח דעתו מלאכול ביני ביני. לית לן בה: א"נ נ"ל דלעולם גם הך בבא בתרומה קמיירי. וכי קאמרו רבנן ברישא דבהסיח דעתו מלאכול צריך טבילה. היינו בשלא השגיח היטב מליגע בטומאה. רק שתמיד היה זוכר שגופו טהור. ואפ"ה חיישינן שמא נגע בטומאה ולא אדעתיה. אבל הכא מיירי בדקאמר אף שהסחתי דעתי מלאכול תרומה. השגחתי על עצמי היטב מליגע בטומאה דבכה"ג גם לרבנן גופו טהור ואפ"ה לענין שמא נגעו ידיו במקום מזוהם חיישינן משום דידים עסקניות הן ולפיכך צריך עכ"פ לכ"ע נטילת ידים לתרומה. ופשוט דהא דקאמר ר' יהודה ברישא דטהור היינו דאין צריך טבילה. אבל עכ"פ מודה דידיו טמאות וצריך נטילת ידים. דמי גרע מסיפא ודו"ק: