רצה לומר כהן טהור לאכול בתרומה אם פנה ממחשבתו מהכין לאכול בתרומה ולא ישמור נפשו ולא ידע בנפשו ג"כ טומאה רבי יהודה אומר הרי היא בחזקת טהרה לפי שהטמאים לא יגעו בו לדעתו שהוא טהור לאכול בתרומה וחכ"א שהוא נטמא בהסח הדעת לענין תרומה וסבת זה מה שזכר שהידים עסקניות ר"ל רבות ההתעסקות ולפעמים נגע בטומאה והוא לא ידע וזה מכלל י"ח דבר שגזרו שהידים תפסול את התרומה ואף ע"פ שלא ידע להן טומאה כמו שהתבאר בסוף זבים והל' כחכמים:
נחלת הכלל
תוספות יום טוב
רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17
וחכמים מטמאים. פירש הר"ב מאחר שהסיח דעתו פי' מטהרת גופו. אבל הא דתנן במ"ג פ"ג דחגיגה האונן ומחוסר כפורים צריכים טבילה לקדש אבל לא לתרומה. וכתבתי הטעם בשם הרמב"ם שהסיחו דעתן. ושמא נטמאו *[הא אף לתרומה צריכין הכא טבילה] התם לא הסיחו דעתם מטהרת גופם קאמר. אלא שהסיחו דעתם מלאכול בקדש. שהרי הם אסורים לאכלו. אנו חוששים שמא הסיחו דעתם גם מטהרת גופם. וצריכים טבילה אף ע"פ שאומרים שהם יודעים שלא הסיחו דעתם מטהרת גופם והוא מעלה בקדש. ולא החמירו עליהם להצריכם הזאה ג' וז' לחוש שמא נטמאו במת. שמאחר שהם אומרים שיודעין שלא הסיחו דעתם מטהרת גופם. דיינו שנגזור עליהם טבילה משום מעלה בעלמא. הכ"מ פי"ג מהא"ה [הלכה ג' בשם מהרי"ק]:
שהידים עסקניות. פי' הר"ב ונגע ולאו אדעתיה. וכלומר שנגעו במקום הטנופת וצריכים נטילה לנגיעת תרומה. אבל לא בשביל דחיישינן שמא יגעו בטומאה. דא"כ ליבעי כל גופו טבילה. ועוד למה סתם ידים שניות ליחוש שמא נגעו באב הטומאה. הכ"מ [שם] בשם הרא"ש:
הבית טהור גם זה טהור. ולא חיישינן שהקיץ ביני ביני. דאפילו לקולא אמרינן כל הטומאות כשעת מציאתן [כספ"ט]. והא ודאי לא אצטריך לאשמעינן. אלא כולהו גוונא בעי למנקט:
ולרבינו כ"מ דוקא לאיסור אכילת קודש. סגי בשהסיח דעתו מלאכול קודש. אבל שיאסור מלאכול תרומה. צריך שיסיח דעתו משמירת גופו בטהרה [וע' רמב"ם פי"ג מאהט"ו ה"ג וברבינו כ"מ שם]. וא"כ מדדחיק ליה לרבינו כ"מ לאוקמי משנתינו באכילת קודש. ומוקי לה בתרומה ע"כ דמיירי שהסיח דעתו משמירת גופו. ובמחילת כבוד רבינו לישנא דמתני' לא משמע כן. דהרי קאמר. והסיע דעתו מלאכול. וגם לשון הרמב"ם לא משמע כדבריו. דהרי הרמב"ם כלישנא דמתני' ממש נקט. ואי משום קושית הר"י קורקס ז"ל. שמקשה דא"כ מה חומרא דקודש מתרומה. והרי אמרינן האונן ומחוסר כפרה אסורין לאכול קודש מחשש היסח הדעת משא"כ בתרומה. והרי היסח הדעת של זה וזה שוין. נ"ל דזהו החילוק שביניהן. דבקודש אע"ג שאומר שלא הסיח דעתו מלאכול. אפ"ה כיון שהי' אונן או מחוסר כפרה. ולא הי' רשאי לאכול. צריך טבילה. דמשום מעלה דקודש חיישינן גם בכה"ג שמא לא נזהר יפה. אבל בתרומה בכה"ג כשלא הי' לו מניעה רק מדאינו רשאי לאכול תרומה. וכגון ערל שאסור בתרומה. תיכף כשמל מותר לאכול תרומה. דהרי לא מצינו בשום מקום חיוב טבילה לישראל שמל. קודם שיאכל תרומה ורק בכנעני שמל אמרינן דהרי הוא כפורש מהקבר. וצריך הזאת שלישי ושביעי [כפסחים צ"ב א]:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
רש״ש · טְהָרוֹת ז׳ ח׳
א׳
ד"ה וחכמים. אבל הא דתנן כו' האונן ומחוכ"פ כו' שהסיחו דעתן כו' הא אף לתרומה כו'. מזה לק"מ דהתם כיון דמותרין בתרומה לא הסיחו דעתן ממנה וכדמשמע שם מפירש"י והרע"ב אבל מהא דס"ל לב"ה בנדה פ"י מ"ז דטבו"י ארוך א"צ טבילה אף שהיתה אסורה בתרומה כל אותו הזמן שייך להקשות. ועמש"כ בחגיגה כ"ד ב' בס"ד:
