טְהָרוֹת ח׳ · א׳

אפילו חביות כל חבית של חרס הוא שאמקט"ו מגבו. ומדמוקף גם צמ"פ. א"א שיתטמא כלל במגע. גם תנור של חרס הוא. אלא שהוא מחובר. ואפ"ה כשאינו מוקף צמ"פ. מקט"ו מתוכו [כשבת קכה"א. ועיין לעיל פ"ז סי' ט"ו]:

ודברי הר"ב כאן תמוהין. שכתב שיש כאן חשש שישבה עלי' אשתו נדה. ובמחילת כבוד רבינו ליתא. דהרי אין עשויין לישיבה. ואומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו. וגם בלא זה אין כליי חרס נטמא במדרס הזב [כשבת פ"ד ב'. ועירובין ק"ד ב']. מיהו נ"ל דמדלא נקט תנא רבותא טפי. דכשהוא כלי שטף נעשין אב. וטמאין טומאת ז'. דהרי כל ע"ה מחזקינן ליה מסתמא לטמא מת [כרמב"ם ספי"א ממשכב] והרי כלי שנגע באב. נעשה אב כמותו. וכל אב הטומאה טמא טומאת ז' [כמ"ש בס"ד פ"ד דאהלות] ש"מ דבכה"ג באמת אין נעשין אב. דהרי לא הפקידן ברשות שהוא של ע"ה לבד. רק עומדין ברשות של שניהן. ולא נסתלקו לגמרי מרשות של חבר ורק להסיטה של נדה חיישינן. ובכה"ג לא נטמא מטמא מת. אבל לפמ"ש לקמן (סי' ג') דלפענ"ד אין נראה כן א"כ צ"ל דבמלת אפילו נכלל נמי חבית כלי שטף ואפ"ה נקט תנא טמאין סתם. דמשמע כל חד וחד כדאיתא. דבמוקף צמיד פתיל. טמא טומאת ערב משום דכלי חרס אין נעשה אב הטומאה לעולם [כמ"ש ביבקש דעת סי' מ"ה] ואם הוא כלי שטף. טמא טומאת ז'. וכדמפרש בפרקין במשנה ב':