הַדָּר עִם עַם הָאָרֶץ בְּחָצֵר, וְשָׁכַח כֵּלִים בֶּחָצֵר, אֲפִלּוּ חָבִיּוֹת מֻקָּפוֹת צָמִיד פָּתִיל, אוֹ תַנּוּר מֻקָּף צָמִיד פָּתִיל, הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין. רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר בְּתַנּוּר בִּזְמַן שֶׁהוּא מֻקָּף צָמִיד פָּתִיל. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף הַתַּנּוּר טָמֵא, עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ מְחִצָּה גָבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים:

הדר עם עם הארץ. מוקפות צמיד פתיל. טמאות, משום אשתו נדה, שמא הסיטה וישבה וטמאה את הכל:

כבר ידעת שהחצר יקרא שלפני הבתים וכל השכנים משתמשים בו ואם היה התנור בנוי ולא היה אפשר בו היסט והוא גם כן מוקף צמיד פתיל ואינו מטמא מגבו הנה בהוראתו בבתים הנה יוסר הצמיד פתיל וישיבהו ור' יהודה אומר שאין בתנור דבר שיקח שיצטרך לכל זה ואין הלכה כרבי יהודה והלכה כר' יוסי:

*[הרי אלו טמאין. כתב הר"ב משום אשתו נדה שמא הסיטה וישבה. עיין מ"ש בפרק דלעיל משנה ה']:

רי"א אף התנור טמא עד שיעשה כו'. לפרושי מלתא דת"ק קאתי. ומש"ה העתיקו הרמב"ם בפי"ב מה' משכב [הלכה י"ז]: