טְהָרוֹת ז׳ · ג׳

והחיצונות טמאות בכתובות [דכד"ב] מסקינן. דאי בשכלי אומנתו ביד הקדר. דעי"ז הכל יודעין שבדעתו למכור קדרותיו כאן. אז גם פנימיות טמאות דמדרואים שדעתו למכרן כאן ממשמשין גם בקדרות הפנימיות. ואי שאין כלי אומנתו בידו שאז הכל יודעין שאין דעתו למכרן כאן. אז גם קדרות חיצוניות טהורות. דלמה ימשמשו בהן. הרי רואין שאין דעתו למכרן כאן. אבל לעולם משנתנו מיירי שאין כלי אומנתו בידו. ואפ"ה חיצוניות טמאות. דמיירי שהניח קדרותיו במקום צר שבר"ה. שע"י שאין לבני ר"ה מקום לנטות למן הצד. חיישינן שבני ר"ה שרובן טמאים. נדחקו סמוך לקדרותיו, וטמאום. ואף שאין כ"ח מקט"ו מגבו. חיישינן ע"י שנתקרבו להקדרות. נשתלשלו בגדיהן לפנימיות הקדרות ונטמאו:

והר"ש והר"ב פירשו דפסקה הרחיים. היינו דגמרה לטחון. ונ"ל כוונתם דכל שלא גמרה מלטחון. אע"ג שפסקה מלסבב הגלגל המנקש רגע. אינה מעיזה לעזוב מקומה. מדתהא נתפסת כגנב. לעזוב מלאכתה כדי למשמש בין כלי הבית. אולם לפענ"ד אין במשמעות הלשון של פסקה הרחיים מלהשמיע קול טחינה שגמרה הטחינה. והרי בהפסקת קול טחינה גופה. יש לחלק בין גמרה או לא גמרה הטחינה. ואפשר דגמרה דנקטו רבותינו הוא לאו דוקא. אלא מדהכי אורחא. דאינה מפסקת הרחיים. עד שגמרה לטחון. אבל ה"ה בפסקה מלסבב הגלגל מקודם:

בהרע"ב. משום דאומנין כו' וסד"א דבהא מודו חכמים כו' וכן פי' הרמב"ם והרא"ש. ותימה דגם לר"מ איצטריך דהכא אפי' ער ומצאן ער הבית טמא אי משום דסמכי דעתייהו כו' או משום דבשעה שהן עסוקין במלאכתן ה"ל כישן לטעם הרע"ב שם. וכן תמוה פי' הרמב"ם במ"ד (הביאו התוי"ט שם) מטעם דאמרן. ועוד איצטריך לאשמעינן דבלא פסקו הרחיים א"ט אלא עד כו' היו שתים כו':