טְהָרוֹת ז׳ · ד׳

אֵשֶׁת חָבֵר שֶׁהִנִּיחָה לְאֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ טוֹחֶנֶת בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ, פָּסְקָה הָרֵחַיִם, הַבַּיִת טָמֵא. לֹא פָסְקָה הָרֵחַיִם, אֵין טָמֵא אֶלָּא עַד מְקוֹם שֶׁהִיא יְכוֹלָה לִפְשֹׁט אֶת יָדָהּ וְלִגָּע. הָיוּ שְׁתַּיִם, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, הַבַּיִת טָמֵא, שֶׁאַחַת טוֹחֶנֶת וְאַחַת מְשַׁמֶּשֶׁת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין טָמֵא אֶלָּא עַד מְקוֹם שֶׁהֵן יְכוֹלִין לִפְשֹׁט אֶת יָדָן וְלִגָּע:

הטקסט מוצג עם ניקוד

על המשנה הזו

משנה טְהָרוֹת ז׳ ד׳, מתוך מסכת טְהָרוֹת שבסדר טהרות. למטה מובאים פירושי ברטנורא, רמב״ם ותוספות יום טוב על המשנה, בעברית מנוקדת.

כל המפרשים

ברטנורא

רבי עובדיה מברטנורא · איטליה, המאה ה־15

שלא מסר לו אלא שמירת המפתח. ולא סמכא דעתיה להכנס, מפני שהוא נתפס עליו כגנב:

נחלת הכלל

רמב״ם

רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12

מעקרנו הוא שאשת חבר הרי היא כחבר ובניו ובני ביתו הרי הם כחבר ואשת עם הארץ ובניו ובני ביתו הרי הם כמוהו להיות בחזקת הטומאה וכבר ביארנו זה בזרעים והיה עולה בדעתנו שחכמים מודים לר"מ באשה לפי שהיא רבת [ס"א העסקים וממשמשת בדברים שאינם נונעים לה ושהיא כו'] המותרים והשמירה ממה שלא יוחד ושהיא תמשש על מה שלא תפקד ותחפש ותהפך והשמיענו שאין חולקין אפי' בנשים והלכה כחכמים:

נחלת הכלל

תוספות יום טוב

רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17

אשת חבר שהניחה לאשת ע"ה טוחנת כו'. לשון הרמב"ם היה עולה בדעתינו שחכמים מודים לר"מ באש' לפי שהיא רבת (העסקים והמשמוש בדברים שאינם נוגעים לה) ושהיא תמשמש על מה שלא תפקד ותחפש ותהפך. והשמיענו שהן חולקים אפילו בנשים. ע"כ:

פסקה הרחים הבית טמא. וחכ"א דבסיפא קיימא נמי אדהכא. והיינו דפסק הרמב"ם בפי"ב מה' משכב דאפי' פסקה הרחים אין טמא אלא עד מקום שיכולין לפשוט את ידם וליגע:

משמשת כמו ממשמשת. כמו אסור לשמש בצרור. פ' המוציא יין (שבת דף פ"א) כלומר ממשמשת בתוך הבית. מלשון כי מששת את כל כלי (בראשית ל״א:ל״ז הר"ש):

נחלת הכלל

תפארת ישראל - יכין · טְהָרוֹת ז׳ ד׳

א׳
א"ר יוסי במה דברים אמורים במותרות דכשאינן אגודים יחד. שפיר יש לחוש שנטמאו הקדרות מאוירן:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913

תפארת ישראל - בועז · טְהָרוֹת ז׳ ד׳

א׳
וא"ת מ"ש מלקמן משנה ו' דנאמנת לומר לא נכנסו. ולמה לא יהי' גם הכא השומר נאמן לומר לא נכנס כאן כנעני או אשה. והשתא בלא נכנסו נאמן על עצמו. כ"ש הכא דהו"ל להאמינו על כניסת אחרים. י"ל דשאני הכא שכבר הוחזק בית בטומאה מדהי' הע"ה שומר שם. ואפילו הי' כפות או מובל עכ"פ כל גופו טמא הוא. ולא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו. ומסתבר שהלכו טמאין אצלו. תדע מדקאמר התם נאמנים לומר לא נכנסו. דהיינו שלא הי' טומאה בבית כלל. ולא נקט נאמנים לומר נכנסו אבל לא הכנעני אלא לאו ש"מ דבכה"ג באמת אינן נאמנים שלא נכנס כנעני ומשום דכבר הוחזק הבית בטומאה. וא"ת עכ"פ קשה מלקמן [פ"ח מ"ה] דבנכנסה אשה שלא ברשות כל שבבית טהור והרי סתמא משמע אפילו באין בעה"ב רואה אותה נכנס. וכ"כ ה"נ בנכנס החשוד בטומאת זיבה. שלא ברשות בעה"ב. נימא דמתירא ליגע שום דבר מדנכנס שלא ברשות. י"ל דהכא שאני דמדיש שומר כאן שרואה שאינה גונבת. מעיזה טפי למשמש. והרי השומר הזה אינו חושש למגע שלה. אבל התם אינה משהה א"ע בבית למשמש. דחושש שמא פתאום יכנס בעה"ב. וכשימצאנה ממשמשת יחשדנה שרצתה לגנוב הדבר:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913