הקדר שהניח את קדרותיו. מוכר הקדרות שהוא חבר, שהניח קדרותיו ברה״ר, ורגילין לתת בצדי רה״ר אבנים גדולות או יתדות להרחיק העגלות שלא יזיקו הכתלים, ומתוך שהיתדות הללו דוחקות את רשות הרבים, וזה הניח קדרות אצלם, דחק גם הוא את הדרך יותר, והעוברין מתחככים בהן ובגדיהם עוברים על פי אוירן, ובגדי עם הארץ טמאין הן ומטמאין את החיצונות:
נחלת הכלל
רמב״ם
רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12
ישובו החיצונות טמאות לפי שהאנשים יבאו שם ויגעו בהן ור' יוסי אומר שאם היו כולן בשבכה אחת הנה הכל טמא [ נ"א שמא] שלפעמים יניע הזב הכל ויהיו טמאים בהיסט הזב ואפי' הקדרות אשר לא נגע בהם ואין הלכה כרבי יוסי:
נחלת הכלל
תוספות יום טוב
רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17
וירד לשתות. מים מן היאור. ה"ג בפרק ב' דכתובות דף כ"ד:
*[והחיצונות טמאות. כתב הר"ב שהעוברים מתחככין בהן ובגדיהן עוברין על פיהן. וכ"כ הר"ש והוא לשון רש"י פ"ב דכתובות דף כ"ד. ואין הלשון מדוקדק שהרי לא מצינו בשום מקום שאהל מטמא אלא במת. וכדתנן בפ"ק דכלים משנה ד' חמור מכולם המת שהוא מטמא באהל. מה שאין כולם מטמאין. וא"כ כשגם בגדיהם עוברים על פיהם. אין כאן אלא אהל. ואין מדרס מטמא טומאת אהל. ועוד שאף אהל המת אינו מטמא אלא באחד מג' דרכים השנויין בפט"ו דאהלות. שהאהל מאהיל על המת ועל אדם וכלים. או שהמת מאהיל על אדם וכלים. או הם מאהילים על המת. ולכן ה"ל לכתוב ובגדיהם עוברים ונכנסים לפיהם שאז ודאי מתטמא כלי חרס מאוירו ועיין לקמן]:
אר"י בד"א במותרות אבל באגודות הכל טהור. פירש הר"ב במותרות שהעוברים ושבים מסיטין אותן אבל באגודות שא"א להסיטן הכל טהור. ותימא דלקמן משנה ה' מפרש שאין ע"ה מטמא בהיסט. והר"ש כתב וקצת קשה מאי טעמא דר"י דמחלק בין מותרות לאגודות. ע"כ. והרמב"ם פירש *(טעמא דת"ק דחיצונות טמאות משום מגע. וכתב אדר"י) וז"ל רי"א שאם היו כולן בשבכה אחת הנה הכל טמא (שמא) יניע הזב הכל ויהיו טמאים בהיסט הזב ואפי' הקדרות אשר לא נגע בהם. ע"כ. וצ"ל דגרסתו הכל טמא. וכן מצאתי מוגה בנא"י. ומ"מ קשה לפירושו דאמאי מטמאים מסתמא וחוששים להיסט הזב. ומאי שנא מהא דתנן במשנה ז' פרק ה' ועל בגדיו הולכין אחר הרוב:
הקדר שהניח את קדרותיו בר"ה. והוא חבר. נ"ל דנקט ירד לרבותא דפנימיות דאע"ג שע"י שירד אינו יכול להביט שלא נגע אדם בקדרותיו שהן למעלה ממנו בהשוק. אפ"ה פנימיות טהורות. ונקט לשתות לרבותא דחיצונות. דאף שרק שעה מועטת שהה בכדי שישתה אפ"ה חצונות טמאות:
ונ"ל דמה"ט נמי נקט תנא הכא וירד לשתות. דמשמע שהנהר סמוך לרה"ר. לרבותא דאף דבכה"ג לא חיישינן למגע כנעני ביין [כי"ד קכ"ט] מדנתפס עליו כגנב הכא שאני מדחיישינן למגע מלבושו בלי כוונה. וכ"ש כשכלי אומנתו בידו. חיישינן גם למגע בכוונה אפילו בזמן קצר מדאין הממשמש נתפס כגנב. כשיגע גם בשורות הפנימיות לבדוק הקדרות מדנודע דלמכרן הביאן. וא"ת מלקמן [פ"ח מ"ג] בשוטח כלי ברה"ר טהורין והרי סתמא משמע אפילו במקום צר ואמאי. נהי דלמשמוש ידן לא חיישינן. ניחוש לחיכוך בגדי ע"ה כי הכא והרי התם לא מחלקינן בין שהמקום צר או רחב. נ"ל דהתם מלת שוטח משמע שהוא דבר דק וכסדין וכדומה. שאף כשהמקום צר בני רה"ר נזהרים מלדרוס עליהן. והרי מה"ט באמת אמרינן התם דגם ברה"י טהורין עכ"פ ממדרס ומדחוששין שידרסו עליהן מתרחקין מהן. וליכא גם חשש נגיעת בגדיהן. משא"כ הכא כשהדרך צר והקדירות בולטות מהקרקע. גם כשיתקרבו להן לא חיישינן שידרסו עליהן. אבל משום שמתקרבין להקדירות חיישינן שפיר לשלשול בגדיהן לתוך חלל הקדירות:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
רש״ש · טְהָרוֹת ז׳ א׳
א׳
תוי"ט ד"ה והחיצונות. ועוד שאף אהל המת כו' או שהמת מאהיל על אדו"כ תמוה דהא גם כאן יש אהל זה כשבגדיהן עוברין עפ"י אוירן: