זה כולו מבואר וזה שהוא אומר אם נפל הספק בטומאה בעצמה אם נטמא אם לא נטמא ספיקו טמא וישובו משקים טמאים ואם נפל הספק בטמא זולתו יהיה הזולת טהור כמו שהמשיל והביא המשל באיש טמא וכבר טמא להודיענו שאין הבדל בין היות הספק נופל במי שיש בו דעת לישאל או שאין בו דעת לישאל הנה ספק המשקים לענין אם נטמאו בעצמן טמא:
נחלת הכלל
תוספות יום טוב
רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17
היתה ככר טמאה בידו כו'. והביא המשל באיש טמא וככר טמא. להודיענו שאין הבדל בין היות הספק נופל במי שיש בו דעת לישאל או שאין בו דעת לישאל. הנה ספק המשקים לענין אם נטמאו בעצמן טמא כ"כ הרמב"ם. ולפי זה נוסחתו כגי' הספר דג' וזרקה. וכן העתיק בחבורו פי"ד מהא"ה [הלכה ז'] אבל הר"ב והר"ש נראה דגרסי כנ"א ופשטה. דאי גרס וזרקה. ה"ל לפרושי ברישא מאי דפירשו בסיפא דכגון שהיה לנו ספק אם לאחר שנחה כו':
ומהלכת ע"ג ככרות ואפילו אדם אוחז בהככר דבכה"ג מדיש בו תפיסת יד אדם. מחשב כיש בהנוגע דל"ש. אפ"ה מדעכ"פ השרץ מונח בפה החולדה. הו"ל כאילו אין להטומאה מקום בשעת ספק מגע. ובכה"ג אף ביש בהנוגע דעת לשאל טהור ספק מגעו גם ברה"י [וט"ס יש כאן בפי' הר"ב שכ' שאפילו אדם נוגע הטומאה. וכן העתיק בטעות בעל כף נחת. וליתא. דכשאדם אוחז הטומאה אין הככר טהור. מכח סברת שאין לטומאה מקום. דמדישנה ביד אדם. ידו כל אדם חשוב כד' אמות. והו"ל כיש לטומאה מקום. וכדמוכח בש"ס נזיר [דסד"א] דקאמר כל הנטלין ספיקן טמא. ותו מה זה שכתב הר"ב אפילו אדם אוחז בטומאה דהוה כיש בו דעת לשאל. וזה במח"כ נגד ש"ס ערוך [סוטה כ"ט א'] דקאמרינן דיש או אין בדל"ש לא תליא במגיע אלא בנוגע. אע"כ דצ"ל אוחז בככר דהו"ל כיש בדל"ש. וכן מצאתי אח"כ בפי' הרא"ש כאן שכתב אפילו הככר ביד אדם. ותמהני ארתוי"ט שלא העיר בזה]. מיהו אפילו נגע השרץ ודאי בהככרות. ומסופק אם היה השרץ חי או מת. הככר טהור. מדאין להטומאה מקום:
ובגליון פי' הרא"ש. כתב עוד תי' אחר דמשקין נכלל בכלל רוקין דתנא לעיל. ובמחכ"ר לא קרב זה אל זה. דרוקין היינו לטמא אחרים. משא"כ הכא במשקין היינו שיתטמאו הן עצמן. ותו דהא דאמרינן לעיל דספק רוקין טמא. היינו כשנגעו ודאי וכמפורש לעיל [במשנה ה']. אבל מה דאמרינן הכא דספק משקין ליטמא טמא. היינו אפילו ספק שנגעו. ואדרבה מה"ט י"ל דלא כלל להו תנא בהדי הנך דלעיל. משום דהנך דלעיל, כולהו בוודאי נגעו מיירי.
