סְפֵק טֻמְאָה צָפָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם, בֵּין בַּכֵּלִים בֵּין בַּקַּרְקַע. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בַּכֵּלִים, טָמֵא. וּבַקַּרְקַע, טָהוֹר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, סְפֵק יְרִידָתוֹ, טָמֵא. וּסְפֵק עֲלִיָּתוֹ, טָהוֹר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אֵין שָׁם אֶלָּא מְלֹא אָדָם וְטֻמְאָה, טָהוֹר:

מאשר לא תנוח זאת הטומאה על גב הקרקע שמו ספיקו טהור כי ספק הוא אם נגע או לא נגע ור' שמעון אומר אם היו המים אשר הטומאה צפה על פניהם בכלים ספיקו טמא רבי יהודה אומר שאפי' היו בקרקע וספק הוא אם נגע או לא נגע כי המים אז נחו והטומאה אז נחה לפי שהוא ירצה פה בירידה רדתו לטבול באלה המים או לרחוץ בהן ואם טבל ועלה ונסתפק אם נגע או לא נגע בעת עלותו הנה הוא טהור כי [צ"ל בעליתו מן המים] ברדתו אל המים תדחה הטומאה לצדדים ותרחק ממנו והוא אמרם בתוספתא (פ"ה) מפני שהמים דוחפים אותה לצדדין ור' יוסי אומר אפילו היה המקום צר בגדר שתבא הטומאה וידביקהו כל עוד שלא יתאמת שהוא נגע ספיקו טהור להיותו צפה על פני המים ומבואר הוא שזה כולו אמנם ברה"י אמנם ברה"ר אפי' לא תהיה צפה ספיקו טהור כמו שיתבאר ועוד התבאר במסכת נזיר (דף סד.) שזה הדין אמנם הוא לענין שרץ בלבד. וזה שת"ק אומר שאמרו בכל השרץ השורץ יורה שהוא מטמא בכל מקום ששורץ ואפי' על פני המים ואמרו על הארץ יורה שהוא לא יטמא אלא על הארץ ואמר אם לא יהיה השרץ על הארץ ונסתפק אם נגע או לא נגע ספקו טהור *צ"ל ור' שמעון ור' יהושע יקבל מיפת מאומרו (ויקרא י״א:ל״ו) אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור הנה זה מופת שהשרץ לא יטמא במים ואחר אמר ונוגע בנבלתה יטמא עד הערב הנה זה יורה שמי שנגע בשרץ וירד במים טמא ויגיע מזה אם נתאמת בנגע שהוא טמא ואם נסתפק אם נגע או לא נגע טהור זה במעין ובור אשר המים בקרקע אמנם אם יהיו המים בכלים ספיקו טמא והלכה כת"ק והתבאר רבי יוסי והגעתו בענין אמתי:

ספק טומאה צפה על פני המים. דכתיב (ויקרא י״א:ל״א) בכל השרץ השורץ. כל מקום שהוא שורץ טמא אפילו צף. וכתיב על הארץ דמשמע דבעינן שיהא מונח על הארץ ולא צף. הא כיצד ודאי מגעו. טמא. ספק מגעו טהור. בגמ' פ"ט דנזיר ד' ס"ד. ונראה דאסמכתות הן. מדתנן שטהרו חכמים וטעמא דמדאורייתא אין טמא אלא הודאי. ועי"ל דהואיל ולא נתפרשו בכתוב בפי'. שפיר שייך למתני שטהרו חכמים. ותסייעיה להרמב"ם בשיטתו בלשון דמדברי סופרים שהעתקתי לשונו במ"ג פ"ז דאהלות. וכתב הר"ש לעיל מתני' ג' דהאי טעמא נמי בנזרקים דר"פ. מדמייתי התם ברייתא דקתני הנזרקים לעולם טהורין. ומתני' דקתני מפני שאין לטומאה מקום. משום דכל היכא שיש לטומאה מקום. קרינא ביה על הארץ ע"כ. אע"ג דהתוס' דהתם סוף דף ס"ג ע"ב (ד"ה צפה) נסתפקו אי ה"ה צפה באויר שזורקה אדם באויר:

רש"א בכלים טמא בקרקע טהור. דדריש אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור דמשמע דצפה בקרקע טהורה. וכתיב יטמא עד הערב. הא כיצד צפה בכלים טמא בקרקע טהור. (דדוקא דומיא דמעין ובור שהם מים שע"ג קרקע) תוס' [ד"ה כתיב] ובגמרא שם [ונ"ל דיש ט"ס בגי' זו. דז"ש יטמא עד הערב הוא לעיל מקרא דאך מעין כו' כמה פסוקים ולכן נ"ל דאלו השתי תיבות עד הערב הם ט"ס ולא מייתי אלא מיטמא. דבהך קרא גופיה דאך מעין דבסופו כתיב ונוגע בנבלתם יטמא וכן רש"י לא העתיק אלא יטמא. אע"ג דהתו' העתיקו ג"כ עד הערב:

רבי יוסי אומר. כתב הרמב"ם והתבאר ר"י והגעתו בענין אמתי: