רבי יוסי אומר שהעיסה טמאה להיותה אוכלין והעריבה אשר שם נילושה בה זאת העיסה טהורה להיותה כלים ובטומאת משקין ג' סברות שיש אחד שאומר שאין טומאת משקים מן התורה כל עיקר ואפי' לטמא עצמם אמנם הוא מדרבנן ושאומרו ית' (שם) וכל משקה אשר ישתה בכלי יטמא אמנם ירצה בו שמשקין התלושין מן הקרקע מכשירין אע"פ שהן בכלים וכוונת יטמא יכין לטומאה או יכשיר ושם מי שיחשוב שטומאת משקים בעצמן מן התורה כמו שנראה מלשון הפסוק וטומאת זולתן מדרבנן וזהו סברת ת"ק ולזה אמר שאם נפל הספק בטומאת עצמן ספיקו טמא ואם נפל הספק בטומאת זולתן ספיקו טהור להיות זה מדרבנן ושם מי שיחשוב שאפילו לטמא משקים בזולתו מן התורה ושאמרו יתברך יטמא ירצה בו זולתן וזו היא סברת ר' יוסי ולזה אמר שאם נפל הספק בטמא המשקים לאוכלין הנה האוכלין טמאים אמנם אם נפל הספק בטמאם לכלים הנה אלה הכלים טהורים לפי שהמשקים טמאים שיטמאו הכלים הוא מדרבנן לדברי הכל כמו שזכרנו בפתיחת זה הסדר ואין הל' כר' יוסי:
נחלת הכלל
תוספות יום טוב
רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17
לאוכלים טמא ולכלים טהור. פי' הר"ב דדריש קרא וכו' יטמא לטמא אחרים. הלכך ספק טומאה לטמא אוכלים טמא. ולכלים טהור. דק"ו הוא ומה כלי שמטמא משקה אינו מטמא כלי משקין הבאים מחמת כלי אינו דין שלא יטמאו את הכלים. מאי אמרת משקים הבאין מחמת השרץ. הא לא אתיין אלא בק"ו ממשקין הבאים מחמת כלי דיו לבא מן הדין להיות כנדון. בגמ' פ"ק דפסחים דף י"ח:
כיצד שתי חביות כו'. מדקתני כיצד משמע דברישא דמקל לבין הככרות מודה רבי וסי. וכן מוכח בתוספתא בהדיא. ויש ליתן טעם דרישא ספק נגע. אבל הכא העיסה עצמה נעשית מן המשקים. וקשה דבספ"ק דפסחים [דף ט"ו] אמרינן דר' יוסי קסבר דטומאת משקים לטמא אחרים דאורייתא (כדפי' הר"ב שם וכאן). וי"ל דהתם בסוף כל הסוגיא אמרי' דר"י בשיטת ר"ע רבו אמרה. וליה לא ס"ל. אלא קסבר אליבא דנפשיה. דטומאת משקין לטמא חחרים דרבנן. הר"ש (ועיין בתוספות דפסחים סוף דף ט"ו ד"ה ר"י) ולי עוד ראיה מדקתני בסיפא זה הוא ספק משקים כו'. וביבמות פ"ג משנה ג' וז' דייקי'. זו היא למעוטי מאי כו'. ומל' התוספתא מוכיח כן מקל [שהיא] מלאה משקין טמאין וזרקה כי' לא זהו ספק משקים שנחלקי עליו חכמים. אלא איזהו ספק משקים שנחלקו עליו חכמים שתי חביות כו':
ועברו בין הטהורים בין בני אדם טהורים אף שיש בו דל"ש בהבנ"א הנוגעין. עכ"פ הטומאה שבפה בע"ח מחשב כאין לה מקום. ואף דכבר שמעינן כן במשנה ב'. הדר קמ"ל הכא מפורש. דאף שיש בו דל"ש בהטהרה בעצמה. אפ"ה מטהרינן באין לטומאה מקום. ותו איצטריך בבא זו. מדבעי למתני סיפא או שעברו טהורים ביניהן:
אולם הא דמטהרינן הכא ספק טומאה צפה על פני המים נ"ל דלאו דוקא מים אלא ה"ה צפה באויר. דהרי בפירוש תנן כמה משניות בפרקין דמוכח מתוכן דספק מגע בטומאה נזרקת טהורה. ואף כשהנוגע יש בו דל"ש. ותניא נמי [נזיר סד"א] הנזרקין לעולם טהורין. ואי"להק א"כ למה נקט תנא צפה על פני המים דוקא. י"ל דלרבותא נקט מים. אף דיש גוש ממש תחת הטומאה. והרי לעניין שבת בזרק ונח על המים. מחשב כנח ע"ג מקום [כרמב"ם פי"ד משבת הכ"ג]. ואע"ג דאמרינן [שבת דה"ב] דאגוז ע"ג מים לאו היינו הנחתו. היינו משום דהאגוז צף והולך. והו"ל כזרקה על היבשה ומתגלגלת דפטור [כשבת דקע"א]. וה"נ בזרק אגוז לתוך ד' אמות ונתגלגלה חוץ לד' אמות דפטור. כיון שלא זרקה לאותו מקום שנחה שם אח"כ [ודו"ק]. וכ"כ בחבילה בידו ורץ. לא מחשב הלוכו כהנחה. אלא כמתגלגל ופטור [כשבת קנג"ב]. דלא קיי"ל כבן עזאי דס"ל מהלך כעומד דמי [שבת צא"ב]. אבל בהי' אפשר שתהיה האגוז נח על המים ודאי בזרקה לשם חייב. דמים מחשבו מקום לענין שבת. תדע דהרי בזרק מים ע"ג מים מחשב שפיר הנחה. כמבואר בש"ס [שבת דה"ב]. אלמא דפני המים מחשבו שפיר מקום הנחה. ונ"ל עוד דזה כוונת רש"י [שבת דקע"א] שכתב בהסוגיא דזרק ונח על המים דמיירי בזרק מים ע"ג מים. וכוונת רבינו משום דרק בזרק מים אמרינן בשבת [דה"ב] דמחשב כנח. אבל שאר דבר הרי כשיזרקהו למים יהיה צף והולך להכי אין כאן הנחה. ועל כרחך מ"ש הרמב"ם [פי"ד משבת הכ"ג] דבזרק ונח על המים דחייב. וכמש"ל. נמי רק בכה"ג מיירי. ובהא יתורץ מה דקשיא בסוגיא דנזיר [דסד"א] דמבעיא לן בטומאה בכלי והכלי צף על המים אי מחשבא כיש לטומאה מקום. דהרי הטומאה נחה בהכלי. או דילמא דמדהכלי צף. הו"ל כאין לטומאה מקום. וקאמר תו. ואת"ל בתר כלי אזלינן. ופי' רש"י ותוס' התם דר"ל דמדנחה הטומאה תוך הכלי הו"ל כיש לה מקום. וק"ל לפי מ"ש הרא"ש [פ"ח דב"מ הי"א. ופ"י דב"מ ה"ב] בשם הגאונים. דכל את"ל פשטותא היא. וקיי"ל הכי. וגם הרמב"ם ס"ל כהגאונים בהא [כרמ"מ פי"ח משבת הכ"ו. ופ"ח מנירושין ה"ז וח']. והגם שיש לכאורה להקשות על זה. דהרי אמרינן בש"ס [עירובין צ"ג סע"א] ומסקינן והלכתא בעינן לקולא. והרי הא דלא כאת"ל דקאמר מקמי הכי וע"ש. י"ל דהך כללא דגאונים לא נמסר לן רק היכא דלא קאמר הש"ס איפכא. וכן הדין גם בשאר כלל שמסרו לנו רבותינו. וא"כ לפי כלל זה. דכל את"ל פשטותא הוא. גם באיבעיא דנזיר בטומאה בכלי צף. קיי"ל כפי פי' רש"י ותוס' הנ"ל דכמונח דמי. וק' לפ"ז מה קבעי הש"ס [שבת דה"ב] באגוז בכלי וכלי צף מהו. מי הוה כנח או לא. ומסיק בתיקו. ואמאי. והרי כבר נפשטה איבעיא זו בנזיר. ואע"ג דאשכחן כמה אבעיות בש"ס דסלקא בחד דוכתא בתיקו. ונפשטו במקום אחר [כתוס' ע"ז סח"א ד"ה תיקו]. הכא א"א לומר כן. דהרי גם הרמב"ם [פי"ג משבת ה"ד] פסק באגוז בכלי דפטור. וע"כ דה"ט דמדלא אפשטא איבעייא הו"ל ספיקא וא"א לחייבו קרבן בשוגג וכ"ש במזיד. ואמאי והרי נפשטה אבעייא זו באת"ל דנקט בנזיר. ואת"ל דהרמב"ם לא ס"ל כרש"י ותוס' שפירשו דהך את"ל בתר כלי אזלינן דקאמר בש"ס נזיר היינו בתר השרץ שמונח בהכלי. אלא דהרמב"ם ס"ל דהך את"ל בתר כלי אזלינן. ר"ל בתר הכלי שצף על המים. ולאו כמונח דמי. ולפיכך שפיר פסק הרמב"ם [פי"ג משבת ה"ד] באגוז בכלי דפטור לענין שבת. דלאו משום ספק פטר לי'. אלא מדוודאי לאו כמונח דמי. והיינו משום דכך פשט הש"ס כן באת"ל בסוגיא דנזיר. ליתא. דהרי הרמב"ם גופיה [פי"ד מאה"ט ה"ד] פסק באבעייא דנזיר דכמונח דמי. והיינו ע"כ כמ"ש רכ"מ דס"ל דמ"ש הש"ס שם את"ל בתר כלי אזלינן בתר השרץ שנח בהכלי. וכפי' רש"י ותוס' כמש"ל. וס"ל להרמב"ם בכל את"ל דפשטותא היא. וא"כ ק' הרמב"ם דידיה אדידיה. דלמה פסק בהל' שבת דפטור באגוז בכלי. ודוחק לומר דאע"ג דלענין טומאה מחשב הנחה. אפ"ה לענין שבת דבעינן מלאכה חשובה. מספקינן אי מחשב מלאכה. וכדמחלקינן בכה"ג בין שבת למעשר שם מה"ט [כביצה יג"ב]. ליתא דרק בגוף הפעולה איכא לחלק כה"נ. וכגון בהעמיד ערימה. אמרינן שפיר. דרק לענין מעשר מחשב מלאכה. ולא לגבי שבת. אבל הכא כיון דהנחה חשיבא לענין שבת וטומאה. מהכ"ת נחלק בינייהו באופן ההנחה. ותו אדרבה הרי בכל דוכתא מקלינן בטומאה טפי מבשאר איסורים דאמרינן אפושי טומאה לא מפשינן [כביצה דז"א] והיכי נימא הכא איפכא. אע"כ דהאבעייא בשבת היינו משום דהכלי צף והולך. והו"ל כמתגלגל דלא מחשב הנחה לענין שבת. ולהכי קבעי אי בתר כלי אזלינן והא נח בתוכה. או בתר מיא אזלינן. והא נד על גבייהו. משא"כ לענין אבעייא דנזיר דהוא לענין טומאה. בהא ליכא למימר דמשום שהכלי שהטומאה מונחת בתוכה מינד נייד. ולא מחשב טומאה שבתוכה כמונחת. ליתא, דהרי אפילו כשהטומאה גופה מינד נייד. מחשב כיש לטומאה מקום. וכדמוכח בהיו מנקרין בה על הארץ [במ"ג]. להכי מפשט פשיט לי' בסוגיא דנזיר בטומאה המונחת בכלי שצפה במים. דבין אי בתר כלי אזלינן או בתר מים אזלינן מחשבא כיש לטומאה מקום ולהכי בתר כלי אולינן דחזינן שהטומאה נחה בתוכה. ונהדר לקמייתא דכל זה בשהכלי צף ומתנדנד והולך. משא"כ בשזרק בשבת ונח על המים באמת חייב כמש"ל. דמים מחשב כמקום. וסד"א דגם לענין טומאה כן. ואע"ג דהכא הטומאה צפה והונך. הרי בטומאה אפילו מתנדנדת במקום מחשב כיש לה מקום. וכדמוכח בהיו מנקרין בה [במ"ג]. להכי קמ"ל דאפ"ה לענין טומאה שאני. דבשבת מחייב משום דבה הנחה בעינן. והא נח. משא"כ בטומאה התורה אמרה על הארץ. ומיא לאו כארץ דמי וכ"ש בזרקה באויר. דאפילו לענין שבת לא מחשב כמקום. דהרי קיי"ל קלוטה לאו כמונח דמי [כרמב"ם פי"ג משבת הט"ז]. א"כ כ"ש לענין טומאה. דאויר ודאי לאו כארץ דמי. וכל ספק נגיעה שאירע בטומאה שבאויר טהור. ואחר הדברים והאמת האלה תמוהים לי דברי רבעתו"ס [נזיר דסג"ב] שמסתפקין אם ממעטינן גם צפה באויר מכח קרא דשרץ השורץ על הארץ. ולפי קט קוצר השגתי לא ידענא מה מקום יש להסתפק בכך. והרי אם מים שיש בהן ממש ודבוקין בארץ. ואפ"ה לאו כארעא סמיכתא דמיא. מכ"ש אויר דק מן הדקה. והרי גם בדיני שבת חזינן דמים עמוקים י"ט מחשבו כרמלית. אבל אויר למעלה מי"ט מחשב מקום פטור. אלמא דאויר גרע טפי וטפי ממים. ותו אי נימא דאויר עדיף ממים. א"כ במה נפרנס כמה משניות דקאמרו בפירוש דספק בטומאה הנזרקת טהור. אמנם י"ל דרבעתוס' מסתפקו רק דלמא נזרק לא ילפינן ליה מהשרץ השורץ על הארץ. ואפ"ה טהור מטעמא דנקט הרמב"ם [פט"ו מאהט"ו ה"ו] משום דכל הטומאות כשעת מציאתן. וכפי הנראה הוכורח הרמב"ם לומר כן. דהרי הוא עצמו כתב לעיל מינה [די"ד מאה"ו ה"ג] דאין טומאה צפה על המים טהור רק בשרץ. ולהכי כי היכי דלא תיקשי מכמה משניות בפרקין דאמרינן בפירוש דגם במפתחות וגם בכזית ממת כשנולד בהן ספק מגע בשעה שלא נחו על הארץ. ספקן טהור. להכי הרמב"ם לחלק יצא. דדוקא בשצפה באויר. דהיינו בטומאה נזרקת. אמרי' בכל הטומאות ספיקן טהור. משום דכל הטומאות כשעת מציאתן אבל מה דקאמר תנא צפה על פני המים. היינו דוקא מים. ודוקא שרץ. דרק בשרץ צף על המים טהור ספק טומאה. ולא בשאר טומאות צפים על המים. והנה הרמב"ם סמך א"ע בדבריו האלו על תוספתא דפרקין. דמפרש הא דתנינן לקמן [מ"ז] ספק שרצים טהור. היינו בזרק שרץ. ומדמפרש עלה במתני' דלקמן [מי"ב] דלהכי ספק שרצים טהור משום דכל הטומאות כשעת מציאתן. ש"מ דשרצים דנקט תנא לאו דוקא. אלא ה"ה שאר אהט"ו. בכולם טומאה נזרקת טהור משום דכל הטומאות כשעת מציאתן [ועמ"ש בס"ד לקמן בפרקין סי' נ"ד]: אלא לפ"ז לא יהי' לשון התנא מדוקדק דלקמן [מ"ז] נקט ספק טומאה צפה על המים. והדר נקט ספק שרצים דהיינו שרץ הנזרק והרי לשטת הרמב"ם הנ"ל איפכא הו"ל למנקט. דצפה על המים רק בשרץ מטהרינו. ובנזרק מטהרינן בכל הטומאות. ובל"ז לא זכיתי להבין טעם זה שכ' הרמב"ם דלהכי טומאה הנזרקת טהור. משום שמצא השתא הטומאה רחוק מהטהרה. וכל הטומאות כשעת מציאתן וק' א"כ כל ספק נמי. ול"ל בזרק את הטומאה. אפילו בהיה הטומאה בידו. וספק אם באותה שעה נגעה הטומאה בטהרה. נמי הו"ל לטהרן מה"ט. מדמצא השתא הטומאה רחוקה מהטהרה וכל הטומאות כשעת מציאתן וא"כ ספק טומאה ברה"י היכי משכח"ל דטמאה. ואם גם נדחוק ונאמר דמ"ש הרמב"ם הואיל ומצא שאינו נוגע וכו'. ר"ל משום דברגע הזריקה לא הי' אפשר לידע אם נוגע בהטהרה. עכ"פ ק' אם זה טעם מספיק לטהר ספק טומאה נזרקת משום דכל ספק נגיעה שנולד בשעת זריקה א"א לעמוד עליו א"כ ה"ה בספק נגיעה שנולד בשעה שהטומאה צפה על פני המים נמי נטהר מה"ט דמשום דהטומאה צפה ועוברת א"א לעמוד על נגיעתו באותה שעה. דמה לי בצפה על המים או באויר. הרי בשניהן אין יכולין להשגיח יפה על רגע נגיעתו וא"כ ל"ל קרא דשרץ השורץ על הארץ לטהר צפה על המים. ותו הרי הרמב"ם בעצמו כתב [פי"ד מאהט"ו ה"ג] דאין ספק טומאה צפה על פני המים טהור רק בשרץ ואי משום דאין יכולין לעמוד על שעת נגיעתו. גם בשאר טומאה צפה נטהר מה"ט. ותו ק' דאני כחרש ולא אשמע להבין טעם זה יפה. דלהכי טומאה נזרקת טהור משום דכל הטומאות כשעת מציאתן. דלפי קט שכלי זה הטעם שייך רק בדבר שבתואר הטומאה בעצמו. וכגון שנגע באחד בלילה ולמחר מצאו מת [לקמן פ"ה מ"ז]. או במצא מחט חלודה [פ"ג מ"ה]. בהני ודאי מסתבר דחזקה דהשתא אלימא טפי לומר שבשעת נגיעה הוי כדהשתא. עד שעה שנדע ודאי שהיה איפכא. אבל הכא נגיעה היא דבר התלוי במקרה. וכי ס"ד לומר דמדהשתא מצינו שלא נגעה הטהרה בהטומאה. נימא דלא נגעה בה מעולם. אתמהה. ותו ק' להרמב"ם שכתב דרק בצפה על המים מטהרינן מהך קרא דהשרץ השורץ על הארץ. וק' וכי מים מפורש בקרא. הרי רק מדנקט קרא על הארץ. דייקינן דמים לאו ארץ נינהו. א"כ כ"ש דהו"ל למעוטי צף באויר דוודאי לאו ארץ ניהו. ותו ק' הרמב"ם דידיה אדידיה. דהרי כ' [בפי"ד מאהט"ו ה"ה] שהביא שם דברי התוספתא דמכילתין [פ"ה]. דכשם שהתירו טומאה צפה. כך טיהרו טהרה צפה. כיצד. עריבה שהיא טמאה טמא מת. וככר תרומה כרוך בנייר נתון בתוכה. וירדו לתוכה גשמים ונתמלאה. ונפשט הנייר. והרי הככר צף בתוכה ספק נגע בהעריבה או לא, ספיקו טהור. וק' הרי הרמב"ם בכבודו ובעצמו כתב לעיל מינה [ה"ג] דאין ספק טומאה צפה טהור רק בשרץ בלבד. ודוחק לומר דמ"ש רבינו שרץ היינו שרץ וכל דדמי לה. דהיינו רק כל דבר שהוא אהט"ו. והיינו לאפוקי מת שהוא אבי אבות הטומאה. ליתא, דהרי אלא שרץ בלבד קאמר. ותו מנ"ל לחלק בין מת לשרץ. אם לא שנאמר משום דרק בשרץ גלי קרא. דכתיב השרץ השורץ על הארץ דוקא. א"כ גם שאר אהט"ו לא נילף מינה. דאימא שרץ דוקא מיעטי' קרא. וצ"ע. וגם שם [פי"ד מאהט"ו ה"ד] שכ' הרמב"ם שרץ בכלי והכלי צף וכו'. יש תמיהא קיימת על המגיה בגליון דפוס יעסניץ שכתב וז"ל ולא ידעתי למה שינה רבינו לשון הש"ס דקאמר מת בכלי וכו'. ובמוח"כ האיך לא חלי ולא מרגיש המגיה הזה שא"א שיאמר הרמב"ם כן. דהרי כבר כתב לעיל שם [ה"ג] דאין טומאה צפה טהור רק בשרץ. ועל כרחך שבגירסת הרמב"ם היה כתוב בהאבעייא שרץ בכלי וכפי הנראה גם לרכ"מ היה הגרסא כך. מדלא העיר שם על הרמב"ם מידי. אמנם הא דנקט בתוספתא הנ"ל עריבה טמא מת ה"ה דהוה מצי למנקט עריבה שנטמא בשרץ אלא לרבותא נקט שנטמא בטמא מת. שאז העריבה היא אהט"ו. ולי"א היא אבי אבות. אפ"ה כל טומאה צפה טהור [ועי' ביבקש דעת סי' ח']. ואילה"ק להתוספתא דהאיך אפשר שיהיה הככר טהור. הרי נטמא מהמים שבעריבה שנטמאו מהעריב'. דהרי כשנפתח הנייר. שטפו המים על הככר. י"ל דלא לחנם נקט התוספתא שירדו גשמים לתוך העריבה. ולא ששפך מים לתוכה אלא משום דגשמים שירדו לתוכה. מדלא ירדו לרצון אינן שאובין [כמקואות פ"ב מ"ז] ומה"ט הו"ל כמחוברין שאמק"ט [כמכשירין פ"ד מ"ב] ולפיכך לא נטמאו מי הגשמים שבהעריבה:
