טְהָרוֹת ד׳ · י״ב

היו מנקרין ר"ל שהחולדה שכשמנקרין בה מנענעין הטומאה אילך ואילך. אפ"ה מחשב יש לה מקום. וכדאמרינן [נזיר סד"א] דנגררין ספיקן טמא. וכ"ש בשהטומאה מונחת בארץ בלי נענוע הניקור:

ויאמר האזוב העזוב. הן אמת דפשטא דלישנא דמתני' משמע טפי כפי' קמא ותו דאל"כ מה קמ"ל. וכתב עוד ע"ר אאמ"ו הגזצוק"ל דאשכחן כה"ג דאע"נ שוודאי נעשה המעשה. הו"ל כידיעה בלי ראיי'. דדיינינן ליה כספק כדאמרינן [סנהדרין ד"פ] שנים שיצא חץ מביניהן אפילו אבא חלפתא החסיד ביניהן. אפ"ה גם אידך פטור. ורק בממון דאיתא בחזרה. דיינינן לאומדנא כה"ג כוודאי. כשטוען התובע ברי וכגון בעלתה לו נשיכה בגבו [ח"מ ס"צ]. אבל לא בטוען שמא. וכגמל האוחר בין הגמלים (ח"מ סי' ת"ח) ע"כ תוכן ד"ק. אולם אני בו"ת בעניי אבוא במקלי ותרמילי. בפרוזבוטי חכלילי. דק"ל היכי משכח"ל כה"ג בטומאה דנידון ידיעה בלי ראיה כספק. ומ"ש טומאה צפה משאר ספיקות שכולן בחדא מחתא מחתינהו. דבכולן פשיטא אפילו באותן שהן ספק דרבנן כל שיודע ודאי שנעשה א"נ שלא ראה המעשה לא מחשב ספק כלל. ולא עוד אלא אפילו אינו ודאי שנעשה. רק מסתבר טפי לטומאה מלטהרה לא מחשב ספק כלל דהרי סט"ו בר"ה הלכתא גמירי לה (כתוס' סוטה כ"ח ב) או דילפינן לה בק"ו מפסח הבא בטומ' [כרמב"ם רפט"ז מאהט"ו]. ואפ"ה כשמסתבר לטומאה טפי מלטהרה מטמאינן גם בר"ה. כדמוכח מכמה משניות שנזכרו לקמן [פ"ה]. וא"כ ע"כ צ"ל דרק כדיני נפשות אמרינן דידיעה בלי ראייה הו"ל כספק מדכתיב ושפטו העדה והצילו העדה וכמעשה דשמעון בן שטח [מכות דה"ב] שמצא ההרוג מפרפר. והדם מטפטף מהסייף שביד הרוצח. ואפ"ה מדלא היו ב' עדיי ראייה פטור. אבל בשאר איסורים ובדיני טומאות. כל דמסתבר כך הו"ל כוודאי. דהרי אפילו באיסור דאורייתא תולין במצוי בין להקל בין להחמיר [כי"ד סי' ל"ב ס"ו. וקכ"ח ס"ב]. מכ"ש בטהרות דמחמריני בהו בכל דוכתא טפי מבאיסורים. דהרי כל ספק ספיקא באיסור דאורייתא שרי. ובס"ס בטומאה לכה"פ תולין [כנדה לג"ב]. והא דאמרינן (ביצה דז"א) אפושי טומאה בדרבנן לא מפשינן. היינו רק דמה"ט לא גזרו רבנן טומאה בדבר הטהור מדאורייתא [ועיין רש"י שם]. אבל לענין לחוש לספק איסור שעיקרו דאורייתא. ודאי דחיישינן בטומאה טפי מבאיסורים. וכן מוכח מלקמן (פ"ו מ"ד). וכך כ' רבעתו"ס (ב"ק דקע"ב ד"ה אומר). ועיין בית שמואל באה"ע (ס"ו סקל"ד) דהיכא דמסתבר ילפינן להו מהדדי. וכך נוטין דברי רבעתו"ס (חולין דסד"א ד"ה שריקמ'). אלא שרבעתו"ס (בכורות דז"ב ד"ה דג טהור) נראה שמסתפקין בזה. ועיין עוד ברטו"ז (י"ד שצ"ז סק"ב ד"ה ראשונה). אלא ודאי רק במסופק אם נטמא מטהר ר' יוסי בטומאה צפה. וכפי' הרמב"ם הנ"ל. ולא כשוודאי נטמא אף שלא ראה שנטמא. ואת"ל א"כ מה קמ"ל ר' יוסי. הרי אפילו כשהמקום צר מאד. מידי ספיקא לא נפקא. והוא ספק שקול. וכבר שמעינן כן מדברי הת"ק. נ"ל דמחלק ר' יהודה בין דרך עליי' לירידה. דבירידה דמסתבר שנגע בה, טמא. אהא מהדר ר' יוסי וקאמר דאפילו אין שם רק מלוא אדם וטומאה. וירד לשם דאז מסתבר דבתנועה קטנה כשהתחיל לירד להמים נגע הטומאה בהאדם אפ"ה כל שאפשר שלא נגע בו טהור. דנראה לו סברת ר' יהודה חלושה שע"י ירידתו להמים תתקרב אליו הטומאה עד שנדינהו כשאר ספק המצוי ודוק:

תוי"ט ד"ה בין טהורה. והיא בע"מ כו' ל"ד דאפי' בתמים הדין כן עי' פ"ב דבכורות: