טְהָרוֹת ד׳ · י״א

כבר ביארנו פעמים רבות שמי שנגע באוכלים טמאים או במשקים טמאים או בכלים שיהיה ראשון לטומאה בידיו נטמאו ידיו וכן ביארנו שידים טמאים יטמאו משקים ובחגיגה (דף כ:) אמרו שהיד מטמאה חבירתה בקדש ואם נפל הספק אם נטמאו ידיו אם לא או שהיתה ידו טמאה ונפל אליו הספק אם נטמאה אחרת או לא נטמאת או טהר ידיו אחר אשר הטומאה ונפל אליו הספק אם נטהרה כפי מה שראוי או היא טהרה נפסדת וידו נשארה בטומאתה הנה נגביר הטהרה בכל הפנים מאלה הג' ויהיה ספיקו טהור כפי מה שנבאר בשני ממסכת ידים. ואמרו ספק רה"ר טהור התחיל לבאר זה לפי שהוא הבדיל בו הבדלים רבים ויבארנו בפ' אשר אחר זה והתחיל לבאר ספק דברי סופרים וזכר אלה הד' מינים אשר כל אחד מהן טמא מדברי סופרים ר"ל שהוא פוסל את התרומה וזהו מכלל י"ח דבר שגזרו הנזכרים בראש שבת (דף יג:) וכבר זכרנו סבתם באוכל אוכלים טמאים ועוד נזכר סבת הכל בסוף זבים ולאיזה דבר שמוהו פוסל את התרומה ואם נפל עליו הספק אם אכל אוכלים טמאים או שתה משקי' טמאים או בא ראשו ורובו במים שאובים או נפלו על ראשו ועל רובו שלשת לוגין מים שאובים או שלא יהיה דבר מזה הנה הוא טהור ואינו פוסל את התרומה אמנם אם נסתפק האדם אם נטמא באב מאבות הטומאה אשר הם מדברי סופרים כי ספיקו טמא ושורפין עליו את התרומה וכבר ביארנו אבות הטומאה שהן מדברי סופרים בפתיחת זה הסדר ומנינו אותן כולן אלא אם יהיה האב עצמו ספק כמו בית הפרס שהוא ספק אם נגע או לא נגע אין שורפים עליו את התרומה לפי שהוא ספק ספיקא כפי מה שביארנו:

ספק ידים ליטמא כו'. אע"ג דלא פי' בה דבר במשנתינו. חזר ושנאה כדי לחזור על כולן שלא לדלג אחת מבינתים. אבל בספ"ב דמס' ידים האריכה המשנה. ורבי יוסי פליג התם דאמר ליטהר טמא:

ספק רה"ר טהור. ה"נ לא חזר ושנאה. אלא איידי דאינך. והרמב"ם כ' וז"ל. התחיל לבאר זה. לפי שהוא הבדיל בו הבדלים רבים ויבארנו בפ' אשר אחר זה. והתחיל לבאר ספק ד"ס וכו':

ספק רה"ר טהור. פי' הר"ב ספק טומאה ברה"ר טהור שכן מצינו צבור כו' וכ"כ הר"ש בשם התוספתא דספק טומאה ברה"י טמא מסוטה ילפינן. כמ"ש הר"ב בפ' דלעיל משנה ו'. והדר אמרי' ומפני מה ספק רה"ר טהור מצינו שהצבור וכו' גם הרמב"ם העתיקה בפירושו לעיל. וכן בחבורו רפט"ז מהא"ה ואיכא למידק דכיון דמסוטה ליכא למילף אלא כי סוטה שהיא ברה"י במקום סתירה לא איצטריך מידי למילף מינה דבר"הר טהור. דהא ודאי ממילא ברה"ר טהור וכבר כתבתי כן בפ"ח דעדיות מ"ד בשם התו' ודהכי איתא נמי בגמ' (דנדה דף ג') דטעמא דרה"ר טהור משום דהעמד דבר על חזקתו. ומצאתי בתוס' פ"ה דסוטה דף כ"ח (ד"ה מכאן) שכתבו דלא כמ"ש בשמם בעדיות. אבל פירשו דהלכתא גמירי לה דוקא הוא. דמשום העמד דבר על חזקתו לא מצינא לטהורי בר"הר. דה"א דסתירה דנקט קרא לא דבר הכתוב אלא בהווה. וה"ה לכל ספק טומאה בכל מקום שנולדה. דמסברא אין לטהר זו יותר מזו. וסד"א דגזירת המלך כך היא בכל ספק טומאה. אלא הלכתא גמירא לה להעמיד ספק טומאה ברה"ר אחזקתה דלא מחתינן לה טומאה מספק. ע"כ. והדר כתבו התו' ירוש' בסגנון התוספתא שכתבו הרמב"ם והר"ש ומהשתא איכא לפרושי ג"כ בזה הדרך. דאע"ג דבסוטה ונסתרה כתיב ה"א דלאו דוקא וכו' הלכך לטהר ספק טומאה שברה"ר צריכין אנו למילף ממקום אחר:

ספק ד"ס אכל אוכלים טמאים וכו'. וכן כל כיוצא באלו מולדות *[טומאות שהן מד"ס. הרמב"ם (ריש) פט"ו מהא"ה ועיין בפ"ק דשבת במשנה י"ח דבר. ובסוף מסכת זבים ובמ"ג פ"ק דמכילתין:

ספיקו טהור. אם נפל עליו הספק אם אכל כו' או שלא יהיה דבר מזה הרמב"ם בפירושו ובחבורו רפ"טו [מהאה"ט] (מהט"א) ולכ"ע מפרש הכי. דלת"ק אפילו ודאי אכל ונסתפק אם טבל. ספיקו טהור. כדתנן במ"ב פ"ב דמקואות. ובפ"י מה' מקואות (ה' ו'). העתיק דברי ת"ק דהתם:

*[אבל דבר שהוא אב הטומאה. והוא מד"ס. פי' הר"ב כגון דם תבוסה כו' וכגון הא דבנבלת עוף טמא דבמ"ג פ"ק דמכילתין ופירוש דם תבוסה במ"ה פ"ג דאהלות: