כבר בארנו פעמים רבות שספק טומאה ברה"י ספיקו טמא וברה"ר ספיקו טהור. וידענו זה מסוטה שאם נסתרה עם איש ברה"י נאסרה לבעלה והענין ספק לפי שהוא לפעמים בועלה או לא והוא אמרו יתברך (במדבר ה׳:י״ג) ונסתרה והיא נטמאה הנה זה מלמד שכל ספק טומאה ברה"י טמא. ובתנאי שיהיה זה אשר נתחדש לו הספק יש בו דעת להשאל וישיב במאמר אמנם מי שאין לו דעת להשאל אפי' יהיה ברה"י ספיקו טהור לפי שאנחנו ידענו ספק טומאה ברה"י ספיקו טמא מסוטה אשר יש לה שכל ואפשר לשאול פיה ויאמר אליה אם נבעלה ותענה מזה ואז נדין בספיקה שהוא טמא וכל מי שיש לו שכל ואפשר לשאלו אם נטמא אם לא הוא אשר ספיקו ברה"י טמא ולזה העיקר אמר שחרש שוטה וקטן אם נמצאו במבוי שיש בו טומאה שהן טהורים ואע"פ שהמבוי רה"י ונחנו לא נדע אם נגעו בטומאה אם לא לפי שהן אין בהן דעת. אמנם הפקח ספיקו ברה"י טמא. ולשון התוספתא [דטהרות פ"ו] שאלו את בן זומא מפני מה ספק רה"י טמא אמר להן סוטה מה היא לבעלה ודאי או ספק אמרו לו ספק אמר להן מצינו שהיא אסורה לבעלה ומכאן אתה דן לשרץ מה כאן רה"י אף להלן רה"י מה כאן דבר שיש בו דעת להשאל אף להלן דבר שיש בו דעת להשאל מכאן אמרו דבר שיש בו דעת להשאל ברה"י ספיקו טמא ברה"ר ספיקו טהור. ומפני מה ספק רה"ר טהור אמר להן מצינו שהצבור עושה הפסח בטומאה בזמן שרובן של צבור טמאים אם טומאה ודאית הותרה לצבור ק"ו לספק טומאה רשב"ג אומר מפני מה ספק רה"י טמא וספק רה"ר טהור שאפשר להשאל ליחיד ואי אפשר להשאל לרבי':
נחלת הכלל
תוספות יום טוב
רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17
בחזקת טהרה. כתב הר"ב *(ואע"ג דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא כדמסיים בפירושו לסיפא. ומ"ש הר"ב) דהכי ילפינן מקראי וכו' אלא לאו ש"מ כאן שיש בו דעת לישאל כאן שאין בו דעת לישאל (גמ' פ"ה דסוטה דף כ"ט) ופירש"י אלא לאו ש"מ הבשר אשר יגע דדבר שאין בו דעת הוא. דבשר הוי נוגע הלכך ספקו טהור. וכל טהור יאכל בשר דאיירי בטומאת הגוף. דיש בו דעת לישאל. בההוא קאמר לך ספקו טמא:
וכל הפקח כו'. כתב הר"ב דספק טומאה ברה"י כו' מסוטה ילפינן וכו' וסוטה יש בה דעת לישאל. ואיצטריך הא דוהבשר. ואיצטריך למגמ' מסוטה. דאי מוהבשר ה"א בין ברה"י בין ברה"ר. ואי מסוטה ה"א עד דאיכא דעת נוגע ומגיע (במטמא ובנטמא. כי סוטה דיש בה דעת ויש דעת בבועל המטמא קמ"ל דנפקא מכל טהור הא ספק לא יאכל כיון שיש בו דעת בזה שנטמא אבל במטמא לא בעינן דעת) צריכא. גמרא דסוטה שם. ולפי מ"ש במשנה ח' בשם התוס' לר"מ איכא למימר דאיצטריך לוהבשר. דלא תימא דוקא בפלגא ופלגא ול"ק דבלאו הכי (כתבו) התו' דסוטה דף כ"ח בד"ה ברה"ר וכו' כתבו בתירוץ אחד דהאי צריכותא אגב שיטפא נקט ליה. וכן עוד כתבו בפ"ק דחולין ד"ט דה"מ למימר צריכותא אחריתא *[וכן נמי ילפינן מסוטה דדוקא כשאין ג' הוי רה"י. כדכתב הר"ב במשנה ז' פ"ו]:
והקשה ע"ר אאמ"ו הגאון זצוק"ל דל"ל יציאת הטפה. הרי גם בתוך הגרגר נטמא המשקה בהיסט [כפ"ט דכלים מ"ו]. ותירץ דהתם הבלוע מכונס במקום א'. להכי הו"ל כנשאו להדיא. משא"כ הכא הבלוע הוא מפוזר בממשות הפרי. והו"ל כאילו אינו בעולם, עכלה"ט. ויען הננס. כוונת ע"ר הגזצוק"ל היינו. דנהי דבית הסתרים במגע אינו מטמא. עכ"פ במשא מיהו מטמא [כנדה דמב"ב, ורמב"ם פ"א מטומאת מת ה"ח]. אמנם לא זכיתי להבין דברי קדשו בתירוצו. דהא תינח זיתים שהשמן שבתוך הזית אינו בתוכו בעין רק מעורב ומובלע בגוש של הפרי. אבל בענבים מאי איכא למימר. הרי גם בתוך כל ענב המשקה כונס בתוכו כמו הדרבן בתוך המלמד. ולבו"ת ל"מ היה נראה לתרץ דהתם כבר היה הדרבן בחוץ. וכשנבלע בהמלמד לא נתבטל הוייתו. משא"כ הכא אף שבהזגים של הענבים היין מכונס. עכ"פ עדיין לא ראה העולם. ועדיין בעודו שם אינו לא אוכל ולא משקה. כמ"ש לעיל בשם רש"י. להכי לא נטמא במשא. וכמו שלא יטמא אבן או בול עץ שנשא הזב. במשא. וכמו דאמרינן דאשה מעוברת שמת עוברה בתוך מעיה. שהאשה טהורה ולא מחשבא כנשאה מת [כחולין עב"א ורמב"ם סוף הלכות טומאת מת]. אף שיש לחלק התם בעוד העובר במעיה אמרינן עובר הו"ל ירך אמו [חולין נח"א] ולא חשיב כמת. משא"כ הכא. עכ"פ הרי גם הכא מדאינו חשוב לא כמאכל ולא כמשקה היכי ס"ד שיקבל טומאה. ודו"ק:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
רש״ש · טְהָרוֹת ג׳ ו׳
א׳
תוי"ט ד"ה וכל הפקח. ולפמש"כ במ"ח בשם התוס' לר"מ א"ל דאיצטריך לוהבשר כו'. במחכ"ת בשר בבשר איחלף ליה דכוונת התוס' על והבשר דאשר יגע בכ"ט. וכוונת הגמ' על והבשר דכל טהור יאכל בשר:
