טְהָרוֹת ג׳ · ה׳

קרשו ר"ל אם לאחר שנטמאו נקרשו לגמרי:

כך נ"ל פי' דברי הר"ש והר"ב נושא כליו. אבל אי"ל דכוונתם דס"ל כר"ת [פסחים לג"ב] דגם לקבל טומאה צריך שיהי' בהאוכל כביצה. וכך כתב הר"ב בעצמו בפירוש [פרה פי"ב מ"ו]. וא"כ להכי מקשו דאע"ג דיש בהענבים יותר מכביצה. עכ"פ אין בהזג המקיף המשקה כביצה. וא"כ איך קבל טומאה. ליתא, דא"כ לא תירצו מידי. דנהי דהמשקה שתוך הגרגר משלים שיעורו. עכ"פ הרי גם הזג עם המשקין שבתוכו אין בו כביצה. ואיך קיבל טומאה. אע"כ דמדמחוברין כל הגרגרין חד באשכול הו"ל האשכול יד. וכל יד מקט"ו ומטמא אחרים כמבואר בריש עוקצין. ולפיכך אף שאין השרביט מצטרף. עכ"פ מצרף הוא כל הגרגרים המחוברים בו בידי שמים דרוב חיבור [כזבחים קה"ב]. וא"כ תו אצ"ל דהמשקה שתוך הגרגר אף שהוא טהור אפ"ה מצטרף להזג. דהרי י"ל דלהכי נטמא כל גרגר וגרגר. מדהיו כל הזגין המחוברים בהאשכול יחד כביצה גם בלי המשקין שבתוך הזגין. לפיכך צ"ל כפירושינו הנ"ל דרבותינו רצו רק לתרץ האיך אפשר שיטמא כל גרגר להטפה היוצאת. דהרי בשעה שסוחטן כבר נתלשו מהאשכול. ולטמא אחרים לכ"ע צריך שיהיה המטמא כביצה. והרי אז אין בהזגין כביצה אם לא נצרף עמהן המשקין הטמונים בתוכן. ועל זה תירצו שהמשקה הטהור מצטרף להזגין. וכמבואר. אמנם על זה תמהני. דאף שמצטרף המשקה שתוך הזג לכל גרגר. עכ"פ האיך יצטרפו כל הגרגרים יחד. והרי אינן דבוקים יחד. אע"כ דכיון דכשיצא טפה הראשונה. כבר נתמעכו הגרגרים יחד ונעשו גוש א'. ואז שפיר מצטרפין כל הגרגרים יחד. דאף דחיבורי אדם אינו חבור. היינו לקט"ו שיקט"ו כל המחוברין בשנטמא א' מהן. אבל כשכולן כבר טמאים כל א' לבד. ונתחברו. מצטרפין והוי חיבור לטמא אחרים כשיש בכולן שיעור כביצה אפילו לא נתחברו בז' משקין [כרמב"ם פ"י מאוכלין הי"ז]. וכ"ש הכא שנתחברו בשמן שהוא חיבור בא' מז' משקין. דאז אפילו לקט"ו מחשבו חיבור [כרמב"ם שם הי"ג] וכמש"ל. וא"כ מאן לימא לן דאיירי הכא באין בכל הגוש כביצה בלי המשקין המעורבין בהגוש. דילמא מיירי מתני' שהיה בהגוש כביצה בלי המשקין המובלעין בתוכן. ורק עם המשקין הן יתר מכביצה. ואפילו את"ל דדחיקא להו לרבותינו לאוקמי בהכי. וטפי משמע לישנא דמתני' שיש בהענבים עם המשקין שבתוכן יותר מכביצה. מדלא נקט תנא לחלק בין שיש בהזגין לבד פחות מכביצה או כביצה. עכ"פ מזה ראיה שהביא הר"ב מחתיכה כביצה שנצטמק שנעשה פחות מכביצה. והניחו בגשמים ותפח לכביצה. הרי אין המשל דומה להנמשל. דוכי התם מטעם צירוף המים שנבלעו בתוך החתיכה אתינן עלה. דא"כ גם בלא היתה מתחלה כשיעור. והניחה בגשמים ותפחה לכשיעור נמי נימא שתקבט"ו. והרי בפירוש אמרינן [במנחות נד"א] דדוקא בהיה כשיעור בתחלה ונצטמק. טמא מדאורייתא כשחזר ותפח. ומטעם דאין דחוי אצל איסורים. משא"כ הכא בענבים וזיתים לא דמי אפילו לסיפא דהתם שהיה בהן עכ"פ בסוף כשיעור. משא"כ הכא. לא בתחלה ולא בסוף היה בהזגין כשיעור אם לא נצטרף להן משקין שבתוכן. אבל מנ"ל שיצטרפו. והרי קיי"ל דאין היתר מצטרף לאיסור [כפסחים מג"ב]. ותו נ"ל דהתם לא מיירי כלל שנבלעו מים בהחתיכה. ושמצטרפין לה. דא"כ למה נקט כלל גשמים. הול"ל שהניחו במים ותפח. אלא מיירי שנצטמקה החתיכה. ונתיבשה ע"י החמימות. וחזרה ונתפשטה ונתרחבה ע"י אויר הקר שבזמן הגשמים. וכידוע לטבעיים. דאע"ג דטבע החום לפשט ולהרחיב האויר. וטבע הקרירות לצמצמו. וכמ"ש בספר הברית [חלק א' מאמר ז' פי"ז]. שהביא ראיה על זה. שאם יתפתחו שלחופית. ויקשרו פיה היטב. ויניחוה מנופחת בקרירות. תצמצם א"ע מעט מעט. עד שלבסוף תתרוקן מעצמה כולה. והיינו משום שהאויר שבתוך השלחופית נצטמק ונתצמצם בתוך השלחופית. ואם יחזרו ויניחו השלחופית הזו אצל תנור חם או כדומה במקום חם. תחזור ותתנפח מעצמה עד שתתמלא נפוחה כבתחלה. והיינו משום שבחמימות התפשט והתרחב האויר שבתוך השלחופית. מיהו כל זה רק באויר הסגור בשלחופית וכמש"ל שע"י שאין האויר יכול לצאת. לכן מתפשט בתוך השלחופית מפה לפה. אבל באויר שיש לו מקום יציאה. אז אדרבה טבע האש והחמימות לגרש ולהדוף את האויר מכל וכל ממקומו בתחלה. וכמ"ש בספר הקדוש הנ"ל [מאמר ו' פ"ו]. אולם לאשר שיש בכל גוף שבעולם נקבי' דחי' וקטנים מאד הנקראים מחכמי הטבע בשם פארען. שאינן נראין לעין רק ע"י זכוכית המגדיל הנקרא מיקראסקאף והנקבי' ההם מלאים אויר [וכמ"ש בספר הנ"ל מאמר ז' פ"ב]. לכן כשיניחו כל גוף במקום חם. החמימות ידחק ויהדוף לחוץ את האויר ממקומו שבתוך נקבי הפארען המפולשין לכל צד ולכן יתיבש כל גוף כשיהי' במקום חם. מדנדחק מתוך נקבי פארען שלו האויר שהי' שם בתחלה. ועי"ז נדבקו ונצטמקו חלקי הגוף יחד. אולם ישוב כל גוף לחזור ולהתפשט ולהתגדל. כשיחזרו ליתן הגוף במקום קר. דמדאין שם חמימות ישוב האויר לבוא לתוך חורי הפארען ויתפשט שם. ועי"ז תתגדל החתיכה. ולפ"ז מה שמקובל לנו שיעורין הלממ"ס [סוכה דה"ב]. ויהי' חייב על אכילת כזית. וכל מאכל כביצה יטמא אחרים היינו אף שלפי האמת אין בעצמות הגוף ההוא כזית וכביצה. רק בצירוף האויר שבתוך נקבי הפארען הנ"ל. אפ"ה כך מקובל לנו שיהי' האויר ההוא הטמון שם בטבע מצטרף לכשיעורו ורק אם יש שם חלל הנראה אז ממעך החלל ואח"כ משער [כעוקצין פ"ב מ"ח]. אמנם כשיניחו חתיכה זו שיש בה כשיעור זית או ביצה במקום חם. ועי"ז ידחק החמימות את האויר מתוך נקבי הפארען שבו. ותצטמק החתיכה ותתקטן משיעור גדלה בתחלה. ולא יהי' בה כשיעור הראוי לחיוב ולהטמ' תהי' אז החתיכה מותרת או טהורה. מדאין בה כשיעור ואולם כשיחזרו שוב להניח החתיכה במקום אויר קר שמנשב בימות הגשמים. וע"י שאין שם חמימות שוב ישוב האויר לתוך נקבי הפארען שבחתיכה כבתחלה. ועי"ז תתפשט ותשוב החתיכה להיות גדולה כשיעורה בתחלה. שוב יתחייב האוכלה. ויתטמא הנוגע בה. אע"ג שלא נבלעו בה מים מעולם דהרי גם בתחלה בלי גשמים הי' בו כשיעור. כך כוונת הש"ס שם בלי שום ספק. דאי משום מים שנבלעו בחתיכה הרי קיי"ל דאין היתר מצטרף לאיסור וכדאמרן. וא"כ מזו ראיה שמביא הר"ב משם לכאן דנימא גם הכא שנצרף המשקין להזגין. והאיך נצרפן ולמה נצרפן. והרי המשקה שבתוך הזג לא נקרא עליו לא שם משקה ולא שם מאכל מעולם. כל זמן שהיה סגור תוך הזגין. ומה"ט נשארין בטהרתן [כרש"י פסחים לג"ב]. ומהיכי תיתי לכשיצאו יצטרפו לכשיעור טומאה. וכי ס"ד שעצם שדבוק בבשר נבלה יצטרף לכשיעור טומאתו. כשאינו יד או שומר [ועיין עוקצין פ"ב מ"ה]. וטפי הו"ל להר"ב להביא אידך ראיה שהביא הר"ש משומר דאיהו גופיה כשנפרש מהאוכל טהור ובעודו מחובר בו טמא ומטמא ומצטרף להשנים שיעורו:

ברע"ב ד"ה אם מכוסות מכוסות. כגוף כ"ח המוקף צ"פ. והוא מהר"ש. ול"ד במחכ"ת אגב שיטפייהו. דהן ב' דינין מחולקין עי' ספי"ג דנגעים. וה"ל לפרש כגון בור ודות באהל המת דסגי להו בכסוי בעלמא. או בכ"ח בבית המנוגע דג"כ מציל בכסוי לבד אליבא דר' יוסי שם דהלכה כוותיה:

במשנה מחט שנמצאת חלודה כו'. עי' בפי' הרע"ב והוא מהרמב"ם. ולכאורה ק' מהא דתנן בפי"א דכלים מ"ג העושה כלים כו' משברי כלים כו' טמאים וע"ש בפי' הרע"ב. וצ"ל דכאן מיירי דהמחט היה ידוע שהיה טהור ונמצא שבור ע"ג שרץ לא חיישינן שמא כשהיה שלם נפל עליו ונטמא אלא אמרי' דנפל עליו כמו שהוא עתה שבור ולא נטמא מעולם. ועי' נדה (ד') בפירש"י פי' אחר במשנתינו: