חזרו ונמוחו כביצה מכוון טהור. דיצא מהן תורת אוכל וירד עליהן תורת משקה, ופרחה טומאתו כשנשתנו, ואין למשקה זה מי שיטמאנו, דמכי יצאת טפה ראשונה אמעיט האוכל מכביצה, ופחות מכביצה אין מטמא אחרים. אבל יותר מכביצה. טמא, כדמפרש טעמא, דמכי יצאת טפה ראשונה נטמאת אותה טפה בכביצה אוכל טמא, וכשנמחה אח״כ כולו חזרה הטפה וטמאה את הכל:
ידוע שהשמש יכלה לחות הגוף וינגבנו ולכן יכמש והמים ילחלחם וירפם ויגדלם ויוסיף בגדלן ואודיעך הנה עיקר אחד והוא שהשיעורים כולן אמנם נשמור בהם שיעור הגודל ולא נביט לרפיון החלקים (וההתעכבות) [וההתאבכות] לא לענין הטומאה ולא לענין איסור והיתר וביאור נתפחו נפחו ר"ל שנוספו וגדלו:
הרי אלו טהורין. פי' הר"ב אכביצה אוכלים ואכזית מן המת כו' קאי. דאע"ג דבפגול ונותר נמי שייכא טומאה. כדתנן בסוף פסחים. ובמשנה ד' פ"ד דמעילה. מיהו קי"ל דבכביצה. כמו שפסק הרמב"ם בפ"ח מהא"ה [הלכה ג'] ואנן לא תנן אלא כזית. אלא כי תנן פגול ונותר לענין איסור ולא לענין טומאה. ומ"מ אי הוה כביצה פגול ונותר נמי דינא הכי לענין טומאה. וכן כתב הרמב"ם בפ"ד מהט"א [הלכה ה' ו']:
*[טמאים. כתב הר"ב דכל השיעורים בתר גודלייהו אזלינן. כלומר ואע"פ שהגשמים המובלע בהם השלימה לכשיעור וכדכתב בסוף משנה דלעיל. ול' הרמב"ם ידוע שהשמש יכלה ליחות הגוף (וינגבם) ולכן יכמש והמים ילחלח' וירפם ויגדלם ויוסיף בגודלן. ואודיעך הנה עיקר אחד. והוא שהשיעורים כלם אמנם נשמר בהם שיעור הגודל. ולא נביט לרפיון החלקים וההתאבכות לא לענין הטומאה ולא לענין איסור והיתר. עכ"ל. וכ"כ הרמב"ם בחיבורו פ"ד מהט"א ובפ"ד מהאה"ט. ושם ביאר שאם בתחלה לא היה כשיעור וצמק וחזר ותפח לכשיעור מטמא לכשהיה מדין תורה. ע"כ. ומ"ש הר"ב ומהכא קי"ל דאין דיחוי כו' אינו נמשך על מ"ש דכל השיעורים כו' אלא ענין בפני עצמו הוא. לומר דאע"ג שכבר נתמעטו ונטהרו. כשחזרו ונתפחו לא אמרי' שכבר נדחו מאיסורים. וה"ל כמי שלא היה בו השיעור מתחלה אצל איסורים. דאין דחוי]:
משום פגול נותר וטמא. ותמיהני טמא מאן דכר שמיה. וקשיא נמי דה"מ למתני ברישא כזית טמא ועוד קשה דה"ל לסיומי נמי וחלב ובגמ' דמנחות פ"ה דף נ"ד מייתי לה למתני' וגרס וחלב. ול"ג וטמא:
