רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הַשֶּׁמֶן תְּחִלָּה לְעוֹלָם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף הַדְּבָשׁ. רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר, אַף הַיָּיִן. וְגוּשׁ שֶׁל זֵיתִים שֶׁנָּפַל לְתַנּוּר וְהֻסַּק, כַּבֵּיצָה מְכֻוָּן, טָהוֹר. יוֹתֵר מִכַּבֵּיצָה, טָמֵא, שֶׁכֵּיוָן שֶׁיָּצָאת טִפָּה הָרִאשׁוֹנָה, נִטְמֵאת בְּכַבֵּיצָה. אִם הָיוּ פְרוּדִין, אֲפִלּוּ הֵן סְאָה, טָהוֹר:

הרי אלו תחילה. דחשובים כמשקין:

כונת אמרו תחלה לעולם שאם נטמא ואחר נקפה (אחר זה) ואחר נמחה ואחר נקפה ואחר נמחה אפי' היה זה אלף פעמים הנה הוא תחלה לפי שהנקפין לא יקפאו באמת ומשקים יחשב ואפילו בעת ההקפאה:

ופירוש גוש. הגוף המדובק כמו גוש עפר והכונה פה שהיו כל הזיתים טמאים מקובצין מחוברין גשם אחד וכבר פירשנו וביארנו בפתיחה שאוכלין טמאין לא יטמאו הכלים ושמשקין טמאים יטמאו הכלים והתבאר גם כן בכלים שמשקין טמאין מטמאים התנור באויר אם היו יותר מכביצה בעת מה שיצא השמן בחום האש יטמא בכביצה הנשארת משאר הזיתים קודם שריפתן וישובו משקים טמאים ויטמאו התנור להגיעם באוירו וזה אם יהיו מקובצים אמנם אם יהיו הזיתים גרגרים מובדלים או חלוקים לא יהיה בכל כביצה ואפי' היה אי זה שיעור שיהיה הנה לא יטמא התנור לפי שהשמן אשר יצא יצטרך שיגיע בו כביצה אוכל טמא ושיהיה כולו מחובר ואז יטמא ואין הלכה כר"ש שזורי:

ר"ש שזורי אומר אף היין. בגמ' פ"ג דמנחות דף ל"ה. מכלל דת"ק סבר יין לא. אימא רש"ש אומר יין. ואני תמיה שהרמב"ם ברפ"ט מהט"א לא כתב אלא השמן או הדבש. והל"ל היין ג"כ. ולא השיגו הראב"ד. גם הכ"מ לא העיר בזה. ודעתי מכרעת דהרמב"ם ל"ג כלל. שהתמיה דמכלל דת"ק סבר יין לא. אינה תמיה. אלא כפירש"י דיין מי איכא למ"ד לאו משקה הוא. והוא מפרש למתני' דשמן תחלה לענין משקין היא. ולא בקרוש. אבל כי מפרשינן דמתני' מיירי בקרוש ליכא למתמה כלל:

אם היו פרודין. הרמב"ם בפ"ט מהל' ט"א העתיק פירורין בשני רישי"ן. ועיין מ"ש בפ"ח משנה ח':

אפילו הן סאה. ואית ספרים דכתוב ואפילו הן מאה. הר"ש. וכן העתיק הר"ב. גם הרמב"ם בפ"ט מהט"א [הלכה ה']: