טְהָרוֹת ג׳ · א׳

הָרֹטֶב וְהַגְּרִיסִים וְהֶחָלָב, בִּזְמַן שֶׁהֵן מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ, הֲרֵי אֵלּוּ תְּחִלָּה. קָרְשׁוּ, הֲרֵי אֵלּוּ שְׁנִיִּים. חָזְרוּ וְנִמֹּחוּ, כַּבֵּיצָה מְכֻוָּן, טָהוֹר. יוֹתֵר מִכַּבֵּיצָה, טָמֵא, שֶׁכֵּיוָן שֶׁיָּצְאָה טִפָּה הָרִאשׁוֹנָה, נִטְמֵאת בְּכַבֵּיצָה:

הטקסט מוצג עם ניקוד

על המשנה הזו

משנה טְהָרוֹת ג׳ א׳, מתוך מסכת טְהָרוֹת שבסדר טהרות. למטה מובאים פירושי ברטנורא, רמב״ם ותוספות יום טוב על המשנה, בעברית מנוקדת.

כל המפרשים

ברטנורא

רבי עובדיה מברטנורא · איטליה, המאה ה־15

הרוטב והגריסין. שהן משקה טופח. שהן לחין כל כך שיש בהן טופח על מנת להטפיח:

נחלת הכלל

רמב״ם

רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12

כבר ביארנו פעמים רבות שהמשקין תחלה לעולם ואפי' נטמאו באוכל שני וכבר ביארנו שרוטב הוא מרק אשר אם יקפא ישוב דומה לדבק וגריסין נזיד הפולין ומדרכו ג"כ שאם יקורר יקפא וכן החלב אם יעמוד זמן מה יקפא ואם היה אחד מאלו השרפים אשר מדרכן שיקפאו אם [צ"ל יקוררו] ישארו וכבר התחילו להקפא ונשאר בהם מהלחות שיעור שיטפיח היד הנה היא במדרגת המשקין ואם נטמאו שבו תחלה ואם צ"ל יקפאו נטמאו אחרי הטמאם ונשלם הקפאתה שבו שניים לפי שהם אז אוכל והוא כמו אוכל שנגע במשקה טמא אשר הוא שני כמו שהתבאר ואם נהפך הענין שנטמאו והן נקפין והיו שני ואחר לקחו להתיך אחר היותם שני לטמא הנה יש בו זאת החלוקה שאם היה הדבר הנקפה בכללו כביצה מכוונת ואחר הותך הנה זה הניתך טהור לפי שהן משקין ולא יטמאו בדבר כי האוכל אשר כבר נטמא כבר נשתנה צורתו ואם היה זה האוכל שני הנקפה יותר מכביצה הנה כל המשקה הניתך ממנו טמא ואם הותך הכל שבו המשקין טמאין לפי שבעת מה שלקח ההתכה תחלת נקודת ההתכה נטמא באוכל שני אשר הובדל ממנו לפי שנשאר ממנו נפרד כביצה בעת צאת זאת הטפה וכבר ביארנו שכביצה מאוכלין טמאין יטמא משקין אם נגע בהן וכל מה שיותך אחר זה יעורב באלה המשקין טמאים אשר יצאו ראשונה וזה היא כונת אמרו כיון שיצאה טיפה ראשונה נטמא בכביצה:

נחלת הכלל

תוספות יום טוב

רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17

הרוטב וכו'. כבר בארנו שרוטב הוא מרק אשר אם יקפה ישוב דומה לדבק (ועי' ברפ"ט דחולין) וגריסין נזיד הפולין ומדרכן ג"כ שאם יקורר יקפה. וכן החלב אם יעמוד זמן מה יקפה. הרמב"ם:

טופח. פי' הר"ב ע"מ להטפיח וטופח לאו דוקא. הר"ש ספ"ק. ומשנה ח' פ"ח:

*[כביצה מכוון טהור. כתב הר"ב דמכיון שיצתה טפה ראשונה חסר ליה מכביצה. עיין עוד מזה בלשון הר"ב בפי' משנה ה' דפרק בתרא]:

נחלת הכלל

תפארת ישראל - יכין · טְהָרוֹת ג׳ א׳

א׳
הרוטב של בשר או דגים או של שום מאכל. ולכאורה היה מוכח מהכא דמה שגזרו דכל משקין שנגעו בשום טומאה יהיה תחלה אינו דוקא בז' משקין המכשירין [כפ"ו דמכשירין מ"ד] אלא בכל לח. וגם להרמב"ם [פ"א מאוכלין ה"ד] דכל משקה שאינו מז' משקין אמקט"ו כלל. היה ל"ל דהיינו רק מי פירות כתותים ורמונים וכדומה. דמתחלתן משקין היו. רק שאין נקראים משקים בתורה. ולפיכך כשיצאו אינן לא משקין ולא אוכל ואמקט"ו. אבל. הנך דפרקין אוכל נינהו. אלא מדהוא לח נעשה ראשון. אבל אי אפשר לומר כן. דהרי הא דגזרו שמשקין אפילו נגעו בשני יהיו תחלה [כפ"ח דפרה מ"ז]. היינו רק מדעלולים לקט"ו בלי הכשר [כהר"ב סוף זבים]. והרי כל משקה שאינו מז' משקים אמקט"ו [להראב"ד] עד שיוכשר [כהר"ב מכשירין פ"ו מ"ג ד"ה ניר]. אלא הכא ה"ט דנעשה תחלה. משום דכל רוטב עיקרו ממים. רק שקיבל טעם מהמאכלים שנתבשלו בהן. וכן מוכרחים אנחנו לומר בגריסין שאין בהם שום לחלוחית רק כשיבשלום במים. וקמ"ל בהנך דאע"ג שרוב התערובות אינו מז' משקין. אפ"ה לא נתבטל מהן דין ז' משקין:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913

תפארת ישראל - בועז · טְהָרוֹת ג׳ א׳

א׳
כך כתב הר"ש. אמנם כפי הנראה מהרמב"ם [פ"ט מאוכלין ה"ב] משמע דבטופח לחוד סגי. וא"כ ע"כ דס"ל לרבינו דרק לענין חיבור צריך טופח ע"מ להטפיח [כגיטין דטז"א ועיין לקמן ספ"ח]:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913