טְהָרוֹת י׳ · ג׳

רבי מאיר אומר בית הבד טמא כלומר זיתי בית הבד טמאים. דחיישינן שמא נטמא הע"ה בכלים הטמאים. והרי חזר ונגע בהזיתים. מיהו דוקא הזיתים טמאים שהרי ודאי נגעו שם בהן. מדלכך הביאן לשם להתעסק בהזיתים. אבל שאר דברים שהיו שם טהורים. דלא דמי למניח ע"ה אומן בתוך ביתו דס"ל לר"מ דהכל טמא [כפ"ז מ"ג]. דהתם הע"ה טמא הוא. משא"כ הכא דטיהרו. הו"ל תו ספק ספיקא. שמא לא נגע בהמדרס. ושמא לא חזר ונגע בהטהרות. ואפילו היה בית הבד רה"י דלא מהני גביה ס"ס [כפ"ו מ"ד]. היינו בשב' הספיקות בגוף הנטמא עצמו. כספק נכנס וספק כגע בהטומאה. אבל הכא שספק א' בהע"ה אם נטמא. וספק הב' בהכלי הטהור אם חזר הע"ה וטימאו. אין מחזיקין טומאה בס"ס. והיינו דקאמר הכא בית הבד טמא ולא קאמר הכל טמא [כפ"ז מ"ה]:

והא דנקט תינוקות. ה"ה באבות עצמן. כשצריכין לפנות את עצמן כך דינן. רק אורחא דמילתא נקט. דתינוקות רגילין לפנות את עצמן כל שעה. מדבני מעיהן דהיינו בית העיכול שלהן קטן [ועיין רש"י ביצה דף ח' א' ד"ה וחד אמר]. ועוד דהאבות עצמן מדיודעין שכל היום יהיו טרודין במלאכתן. מפנין את עצמן בבוקר ובערב. כדי שלא יהיו צריכין להתרחק ולהתבטל עי"ז ממלאכה [ועיין ברכות דף ס"ב א']. א"נ רבותא קמ"ל דלא מיבעיא גדולים שיוצאין לפנות ודאי נשמרים שם בעצמן שלא יגעו בטומאה שם. אלא אפילו כשיוצאין לחוץ עם הקטנים אמרינן שגם על הקטנים משגיחין שלא יתטמאו. עוד י"ל דלעולם דאשמירת הגדולים מטומאה מיירי. ואפ"ה נקט שיוצאין עם הקטנים לרבותא. דלא מיבעיא כשיוצאין הגדולים לפנות את עצמן. י"ל משום כבודן התירו להן חכמים. וכמו שהתירו מה"ט לטלטל מוקצה. ולהוציא מרה"י לכרמלית בשבת מה"ט [כא"ח שי"ב ס"א]. אלא אפילו כשרוצין התינוקות לפנות. דאין כל כך צורך שיצאו האבות עמהן. אפ"ה שרי. כל זה כתבתי ע"ד הר"ש והר"ב נושא כליו. לישב דברי רבותינו. אולם במחילת כבוד רבותינו ואחר נשיקת ע"ק. פירושם זה הוא נגד סוגית הש"ס [ברכות ס"ב א']. דאי בשמפנים התינוקות מיירי מתני'. א"כ מה מקשי הש"ס התם לאיסי דקאמר דאסור לגדול לפנות את עצמו אחורי הגדר. ומאי קושיא והרי הכא בקטנים מיירי. ותו אי כדברי רבותינו דכולה חדא בבא היא. וה"ק וכן התינוקות יוצאין וכו'. א"כ היכי מתחיל הש"ס התם הבבא עם מלת יוצאין. וגייד לה לב' מלות וכן התינוקות. וכמעט היה נ"ל לומר דיוצאין דנקט התם לא משנתנו היא זו. רק ברייתא בשום מקום. וכן מוכח מקושיא אחרת דמקשי התם הש"ס לאיסי. דקאמר דכשרוצה לפנות בבקעה מתרחק עד שלא יהא חבירו רואהו. ומקשינן עליה מדקתני עד כמה ירחיקו ויהיו טהורין. כדי שיהא רואהו. ופירש"י וכשנצרך מפנה את עצמו שם במקום שרואהו. אלמא מותר לפנות את עצמו במקום שחבירו רואהו. ומשני הש"ס התם. שאני אוכלי טהרות דאקילו רבנן גבייהו. עכ"ל הש"ס. והשתא אף אם גם נדחוק לומר דמאי דמשני הש"ס שאני אוכלי טהרות. ר"ל מאכלי טהרות שבבית הבד. דאקילו רבנן גבייהו. אפ"ה על כרחך הך בבא דמייתי הש"ס. ודאי לאו בבא דסיפא דמשנתנו הוא. דהרי משנתנו במפנין את עצמן אחורי הגדר מיירי. וכמפורש במשנה. ומה דקאמר בסיפא דמשנתנו עד כדי שיהא רואן. הרי כשמפנה את עצמו אחורי הגדר אין בעה"ב רואו. אלא ע"כ דר"ל כדי שיוכל בעה"ב לראותו כשירצה [וכלעיל פ"ז מ"ה]. וא"כ מה מקשי מינה לאיסי דמיירי במפנה את עצמו בבקעה במקום שבאמת רואו. אלא ע"כ דבבא זו דמקשה מינה לאו בבא דמשנתנו הוא. אלא ברייתא דמיירי במניח ע"ה אצל טהרותיו בבקעה. ורוצה החבר לפנות את עצמו. קאמר דמרחיק מהע"ה עד כדי שיראהו כשיגע בטהרות. ולהכי מקשי שפיר מינה לאיסי. ומתרץ נמי שפיר שאני אוכלי טהרות וכו'. וא"כ י"ל דגם בבא קמייתא דמקשה מינה הש"ס גם כן לאו משנתנו. אלא ברייתא. וא"כ אין מזה קושיא לרבותינו הנ"ל בפירושם למשנתנו. אמנם גם בלא זה דחיקא לן מלתא טובא לכוון פירוש רבותינו בלשון המשנה. דהרי מיציאת האבות לא תני מידי במשנה לפי פי' זה. והכי הול"ל ויוצאין עם התינוקות לאחורי גדר לפנות את עצמן: