כבר ידעת שהמשקין טמאין יטמאו כלים ואוכלים ולא יטמאו אדם אם נגע בהן אלא אם נגע בידיו נטמאו ידיו לבד ולכן אם הטביל רגלו במים טמאין והניחו בארץ הנה אלו הזיתים טהורים כאשר לא נשאר ברגלו לחות יטמא בהן והאיש טהור וכן בתינוקות נאמנים לומר אלה הקטנים לא נגעו בשמן או בזיתי' וכיוצא בהן ואחר אמר שאם יצאו מבית הבד ואפילו באו אחורי הכותל הנה הן בחזקת טהרה כאשר כבר נטהרו והוא שומר אליהן אא"כ הרחיקו ממנו עד שלא יראם כי אז יצאו מזאת החזקה ושבו בחזקת עם הארץ אשר הם בחזקת טומאה:
נחלת הכלל
תוספות יום טוב
רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17
הבדדין והבוצרין כו'. כתב הר"ב הא דלא נקט המוסקים והבוצרים לפי שגזרו כו' שפעמים אדם הולך לכרמו וכו' וזה לא שייך במסיקה. תוס' שם. ושם במי"ח דבר מפ' הר"ב טעם אחר ושניהם שם בגמ' די"ז ועיין מ"ש באותו טעם בר"פ דלעיל:
נאמנים לומר לא נגענו. כתב הר"ב וכגון דחבר עומד עמהן כו' וכ"כ הר"ש. ותימה דבפ' דלעיל מ"ח לא הצריכו שיהא החבר עומד עמהן והרמב"ם לא הצריך כן לא התם ולא הכא ועיין לעיל:
אמנם יש לדקדק למה במשנה א' וב' נקט רק בדדין. ובמשנתנו נקט בדדין ובוצרין. ולמה לא נקט נמי במשנה א' או שנעל כרמו מפני הבוצרין. וכ"כ הוה מצי למנקט במשנה ב' שהיו משקין טמאין במקום משמוש ידי הבוצרין. ואת"ל משום דכלים טמאין מדרס ומשקין טמאין לא שכיחי בכרם רק בחדר המלאכה. ואלו הוה נקט הנועל בית הגת ויש משקין טמאין בבית הגת. סד"א דמקודם אי אפשר שיתטמאו הענבים. ואין צריך לשמרן מטומאה. עכ"פ יש לדקדק טובא למה לא סידר רבי המשניות כסדר הראוי. דהיינו תחלה הו"ל למתני משנה ג' בהכניס ע"ה במערה להטבילן. ואח"כ משנה ב' בנמצא טומאה לפני בעל מלאכה. ואח"כ רישא דהך מתני' במשקין טמאין שנמצא לפניהן בקרקע הבית. ולבתר כולה הו"ל למנקט משנה א'. בנועל בית הבד ונשארו שם כלים טמאים. ונ"ל דכולהו דרך לא זו אף זו נקט להו. דמתחלה נקט משנה א'. שהי' שם כלים הטמאין מדרס. דאע"ג דמסתבר שלא התטמאו בהן הע"ה מדאין להם עסק בכלים ההם. אפ"ה מדאין הע"ה בקיאין בדיני היסט. חיישינן שטימאום. ולא זו אף זו. דהיינו אף דינא דמשנה ב'. דמשקין טמאין שפוכין על הארץ. דמסתבר שדרכו עליהן וטימאו הכל. אפ"ה באפשר שנתנגבו. תלינן כן. והכל טהור. אף דברישא לא תלינן במסתבר שלא הסיטו. ולא זו משקין טמאין שאין מטמאין מדאורייתא לשום דבר [כפסחים טו"ב]. וגם מד"ס אינן רק ולד. ואין מטמאין אדם אלא אף אב הטומאה דאורייתא שנמצא לפניהן. נאמנין לומר לא נגענו. משא"כ בהנך ב' בבי דלעיל לא שייך בהו נאמנות. ומדיש לחוש שנטמאו ולאו אדעתייהו. ולבתר כולהו נקט דין טבילתן. דלא זו ככל הנך דלעיל שהוחזקו בטהרו. ולהכי לא חיישי' שנטמאו. אבל בטבילתן שהוחזקו בטומאה. אין ספק טבילתן מוציא מידי ודאי טומאתן. ועוד שאין בקיאין בדיני חציצה. לידע שאפילו מיעוט המקפיד עליו חוצץ. להכי לא מהימן. ולר"מ גם בכה"ג מדידעו שבעה"ב טרח ומקפיד בכך. חזקה שליח עושה שליחותו ונזהר לעשות רצונו. דלא דמי למשנה א' דמחמיר ר"מ. דהתם חיישינן שנטמא ולאו אדעתיה:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
רש״ש · טְהָרוֹת י׳ ב׳
א׳
וכן התינוקות שביניהן. עי' בא"ר שכ' שהן טמאים מפני שנשים נדות מנשקות אותן ונאמנים הבדדים לומר לא נגענו בהם. ולכאורה תימה הא אפי' נגעו בהן הלא הם אינם אלא ראשונים ואדם וכלים א"מ אלא מאה"ט. וי"ל דכוונתו לחשש דנגעו בהם בידיהם:
ב׳
תוי"ט ד"ה נאמנים. והרמב"ם לא הצריך כו'. לכאורה מסיפא דקתני עד כדי שיהא רואן מוכח כהר"ש והרע"ב. וי"ל דהתם משום חשש דלמא נגעו בע"ה חבריהם וכר"ש דר"פ. או הסיטו דבר המטמא בהיסט וכר' יוסי שם. אבל לנגיעה כי הכא ודפ' דלעיל מ"ח נאמנים אף בלא עמידת חבר: