הַנּוֹתֵן מִן הַסַּלִּים וּמִן הַמַּשְׁטֵחַ שֶׁל אֲדָמָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נוֹתֵן בְּיָדַיִם טְהוֹרוֹת. וְאִם נָתַן בְּיָדַיִם טְמֵאוֹת, טִמְּאָן. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, נוֹתֵן בְּיָדַיִם טְמֵאוֹת, וּמַפְרִישׁ תְּרוּמָתוֹ בְּטָהֳרָה. מִן הָעֲבַט וּמִן הַמַּשְׁטֵחַ שֶׁל עָלִים, הַכֹּל שָׁוִים שֶׁהוּא נוֹתֵן בְּיָדַיִם טְהוֹרוֹת. וְאִם נָתַן בְּיָדַיִם טְמֵאוֹת, טִמְּאָן:

ר' מאיר אומר בית הבד טמא. דחיישינן שמא נטמאו בהן אותן עמי הארץ הטהורים וחזרו וטמאו את הכל, דאין חוששים ליזהר על הטומאה:

כבר ביארנו בסוף אהלות שהבוצר לגת הוכשר לטומאה וזה דעת ב"ש וב"ה אומרים לא הוכשר ואחר דבר שם בענבים שלא נבצרו לגת והיו במחצלאות שטוחות על הארץ לייבש ולהיות צמוקים ואחר לקח מהן והשליכם לגת אמרי בית שמאי שצריך שיקחם ויתנם לגת בידים טהורות לפי שהוכשרו לטומאה מעת לוקחו לגת ובית הלל אומרים נותן בידים טמאות לפי שהוא בלתי מוכשר לפי עיקר סברתם אך אף על פי שהוא בלתי מוכשר לעניין הפרשת תרומה לא יפרישנה אלא בידים טהורות:

ועביט. שם לחפירה אשר יקובצו בה הענבים כמו שיקרא חפירות הזתים מעטן ואם היו ענבים בעביט או שטוחים על גבי העלים הנה כולן מצויין שלא יקח מהם ויתן לגת אלא בידים טהורות לפי שהוא מוכשר במה שיצא מהן מן הלחות וכבר העיד בזה לדעתו בהיותם שטוחים על העלים עד שלא ישפך מה שיטפח מהן והלכה כבית שמאי:

ואם נתן בידים טמאות טמאן. כתב הר"ב בידים תחלות עסקינן ורשב"א היא כדאיתא פ"ב דחולין דף ל"ג ולאו אדהכא אתיא ולפיכך ל' הר"ש כדאשכחן. והכי תניא רשב"א משום ר"מ אומר ידים תחלות אף לחולין וכי הא (דתנן ברפ"ג דידים) הכניס ידיו לבית המנוגע ידיו תחלות. דברי ר"ע. ומסיק התם אמאי לא מוקים כר"ע: