טְהָרוֹת י׳ · ד׳

רבי יהודה אומר בית הבד טהור ר"ל אפילו זיתי בית הבד שוודאי נגע בהן, טהורים. דמדטיהרן בעה"ב נזהרים מלהטמא בכלים טמאים. ונ"ל דלר"י נמי צריך שידע הע"ה שהן טמאים בעיני החבר ורק בבגדי ע"ה פליג עלי' ר"ש:

ואין להקשות גם לפי פי' זה. א"כ מה רבותא יש בנגיעת התינוקות שנאמנין עליו. טפי מנאמנות שלהן שלא נגעו בשאר טומאה. ומה קמ"ל בתינוקות. י"ל דקמ"ל אף שלב אבות על בנים ולב בנים על אבותיהן. אין חוששין שמחמת געגוען זה לזה נגעו אהדדי. דהיינו הטומאה בהן או הן בהטומאה ולאו אדעתייהו. ואי נמי נימא דמיירי הכא בילדים דעלמא או של בעה"ב ונכנסו לשם. והרי גם ילדי בעה"ב טמאין מטעם הנ"ל. אפ"ה י"ל דיש עדיין רבותא בנאמנות הע"ה על מניעת נגיעתן טפי ממניעת הע"ה מנגוע בשאר טומאות. דהתם מדיודעין שהטריח בעה"ב את עצמו לטהרן. להכי גם הן נזהרין מליגע בטומאה. אבל בתינוקות סד"א דאף דליכא למיחש שנגעו הן בהתינוקות. עכ"פ יש חשש שמא נגעו התינוקות בהן ולא אדעתייהו. קמ"ל. והקשה לי הרב מהו' יודא אבלסאן שליט"א מניישטאדט שערווענט עכ"פ הרי תינוקות אינן רק ראשון מנגיעת הנדות. והנוגע בהן שני. וא"כ איך יוכלו בדדין להתטמא מהתינוקות. הרי אדם וכלים אין מקבלין טומאה רק מאב הטומאה. ורק באוכל אוכלין טמאין או שותה משקין טמאין. או הבא ראשו ורובו במים שאובין נטמא גופו מד"ס [כרמב"ם פ"י מאהט"ו]. ואת"ל דעכ"פ נטמאו ידי הבדדין כשנגעו בתינוקות. ככל נוגע בוולד הטומאה [כרפ"ג דידים]. עכ"פ הרי אין הידים נעשין רק שני עי"ז. והרי אין שני עושה שלישי בחולין. ואע"ג דעכ"פ מטמא משקין חולין. אפ"ה הרי לא הו"ל רק ספק ידים לטמא אחרים דטהור [כידים פ"ב מ"ב]. ותירצתי לו דאין כאן ספק ידים. אלא ודאי מדמצוי שיגעו. וכמ"ש הר"ש והרא"ש הכא. וכמ"ש לעיל מגעגוען זה לזה. והרי תלינן במצוי אפילו להקל. כגון שבהמה צולעת. תלינן בשגרינא להתירה. ולא לשף מדוכתא לאסרה [כחולין נ"א א']. וכן כתב הש"ך בכללי ספק ספיקא [אות ל"ג]. דכל ספק המצוי לא מחשב ספק כלל [ועיין בי"ד קכ"ח ס"ב בהג"ה]. ואת"ל עכ"פ גם ודאי ידים אין מטמאין טבל. דהא דאמרינן דרק לחולין מותר לגרום טומאה אבל לא לטבל [כע"ז נ"ו א'] היינו לגרום טומאה. אבל לענין טומאתן טבל שוה לחולין. וכמו שאין שני עושה שלישי בחולין. כמו כן בטבל [כרמב"ם ספי"א מאהט"ו]. עכ"פ הרי כבר כתב הר"ש והרא"ש בפרקין [מ"ד] דתנא דפרקין ס"ל דטבל דינו כתרומה. וגם בלא"ה ל"ק דהרי משקין מצויין בידי הבדדין בבית הבד. ומצוי שיגעו בהתינוקות בידים לחין. ויחזרו ויגעו בהידים הלחין בטהרות. ועוד יש לישב קושית הרב המקשה הנ"ל. דבאמת לא חיישינן לנגיעת בדדין בתינוקות. אלא לנגיעת התינוקות בהטהרות שבבית הבד. ואפ"ה נאמנין בדדין לומר לא נגעו. וכן פי' באמת הרמב"ם הכא [ורק בחיבורו [פי"ג ממשכב] נראה טפי דמפרש דנאמנין מנגיעת עצמן בהתינוקות]. ואע"ג דאין ע"ה מקפיד על נגיעת חבירו בטהרות [כחגיגה ד"כ ע"ב] היינו בשחבירו ע"ה הוא גדול חושבו טהור כמו שחושב את עצמו טהור. משא"כ קטן גם ע"ה חושבו טמא. מדוודאי חבקוהו נדות, וכלעיל. אמנם אעפ"כ ק"ל להגאון רב"א זצוק"ל. ל"ל למתלי טומאות הילדים מדהנדות מנשקות אותן הרי זה אצטריך בתוספתא רק בתינוקות של חבר [כתוספתא פ"ג דטהרות]. אבל הכא טפי משמע דתינוקות שביניהן היינו ילדי ע"ה עצמן. שבגדי הילדים הללו. ודאי לא גריעי משאר בגדי ע"ה שהן כמדרס מחשש שישבה עליהן אשה נדה [כחולין ל"ה ב']. א"כ ממילא מתורץ קושיית הרב נ"י. דהרי איכא למיחש שמא נגעו הבדדין בבגדי הקטנים. ונעשו הבדדין ראשון. ויוכלו שפיר לחזור ולטמא בית הבד. אמנם אי קשיא הא ק"ל לכל דברי רבותינו. דמה קמ"ל הך בבא. דהשתא בטומאה ידועה שמונחת לפניהן. בדיעבד נאמנין לומר לא נגענוה. מכ"ש כשיוצאין ונפנין לאחורי הגדר שלא הוחזק שם טומאה כלל. ודאי דמסתבר דלהמני אפילו לכתחלה. ולא עוד דכיון דלעשות צרכיו הוא יוצא. הו"ל כשעת הדחק. דבכל דוכתא כדיעבד דמי [י"ד צ"א רבינו טו"ז סק"ב]. וא"כ למה מצרכינן שיהא בעה"ב יכול לראותן. ודוחק לומר דגם זו הבבא מיירי בשהוחזק טומאה אחורי הגדר. וכגון שעומד שם ע"ה אחר מלובש, שלא טיהרו. ולהכי דוקא בבית הבד עצמו לא מסח הפועל דעתיה מטהרת גופו. ונזהר מליגע בטומאה. משא"כ כשיצא ממקום הטהרה למקום הטינופת. אין דבר שיזכירו שם להזהר בטהרת גופו. להכי צריך הבע"ה שישגיח עליו. דדילמא יסיח דעתו ויגע בבגדי חבירו הטמא שם. או במי רגלים הנמצאין המצויין שם [עי' פ"ד מ"ה] כל זה נראה דוחק לפע"ד. דסתמא משמע אפילו לא הוחזק טומאה וודאית אחורי הגדר. לכאורה הי' נראה טפי פי' רש"י בסוגיא דברכות [דף ס"ב א'] שפי' דיוצאין דקאמר תנא אשומרי טהרות שבבית הבד קאי. שיוצאין ונפנין לאחורי הגדר. ואין חוששין שמא ביני ביני יכנס ע"ה ויטמא הטהרות. ורק גם בזה לא נחה דעתי קטין חריך שקא כמוני. דא"כ מאי ארי' שיצא לפנות דאיכא למימר משום כבודו הקילו גביה. וכמש"ל. הרי כל היוצא מביתו והניחו פתוח ומצאו פתוח. ואפילו במצאו נעול אין חוששין שמא נכנס שם טמא [כלעיל פ"ח מ"ד]. וי"ל דמיירי כשהוחזקו שם ע"ה לפני בית הבד. ומדמתעסקין שם יש להן רשות לכנוס. ולהכי לולא דמשום כבודו. הוה חיישינן שמא נכנסו [כלעיל פ"ז ברוב המשניות שם]: