שלא אוכל ושלא אשתה. הוו להו שתי שבועות. ואע״ג דמכי אמר לא אוכל אתסר ליה בשתיה, דשתיה בכלל אכילה, וכי הדר ואמר תו לא אשתה הוה לן למימר דאין שבועה חלה על שבועה, שאני הכא, כיון דאמר ברישא לא אוכל והדר אמר לא אשתה גלי דעתיה דהך אכילה דאמר ברישא אכילה גרידתא היא:
נחלת הכלל
רמב״ם
רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12
אחד דברים של עצמו ואחד דברים של כו': ריבוי הכתוב הוא אמרו או נפש כי תשבע לבטא בשפתים וגו' ואמר אחר כן להרע או להיטיב מיעוט לכל אשר יבטא האדם בשבועה ריבוי אחר רבי עקיבא אומר ריבה ומיעט וריבה ורבי ישמעאל אומר בזה כלל ופרט וכלל ויהיה היוצא ממחלקותם כפי מה שראוי מן העקרים הנעשים והקישות הלמודות ברבוי ומיעוט או בכלל ופרט מה שאתה רואה. וענין לעתיד לבא כשישבע על הדברים הבאים שיעשה אותם או שלא יעשה אותם והלכה כרבי עקיבא:
נחלת הכלל
תוספות יום טוב
רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17
שאתן לפלוני. גמ' מאי אתן. אילימא צדקה לעני. מושבע ועומד מהר סיני הוא שנאמר נתון תתן כלומר ותנן לקמן נשבע לקיים המצוה. ולא קיים פטור. אלא מתנה לעשיר:
ושלא אישן. עיין בפי' הר"ב רפ"ב דנדרים:
אמר לו ר"ע א"כ וכו'. פי' הר"ב דר"ע דריש בכל התורה רבויי ומיעוטי וכו'. והלכה כר"ע ואפ"ה רגילות לפרש בכלל ופרט וכלל. כדלקמן פ"ו משנה ה'. וכבר הארכתי בזה בס"ד במשנה ט' פ"ד דב"מ ע"ש. ועיין בתוס' דפ"ק דף ד' ע"ב ועיין משנה ח' פ"ח דבכורות. [*גם עמ"ש בפרק ו' דסנהדרין משנה ד' בד"ה וחכ"א וכו']:
שזה חייב דס"ל לחכמים אף דבשבועות ונדרים הולכין אחר לשון בני אדם, אפ"ה אין כוונתו לאסור על עצמו יותר משיעור איסור תורה. [עוד נ"ל דס"ל דדוקא כשמשמעות לשון בנ"א רק בחדא גוונא, הולכין אחריו בנדרים. משא"כ הכא, בלשון בנ"א משמע אכילה כראוי כלשון תורה, ומשמע נמי טעימה פורתא, להכי הולכין אחר לשון תורה [ועיין ברמל"מ פ"ד משבועות ה"א ד"ה ודע, דהיכא דלשון תורה סותר ללשון בני אדם, אי הולכין בנדרים אחר לשון בנ"א או לא]. ואילה"ק הרי גם באיסור תורה באכל בריה חייב בכל שהוא. וגם בשבועות בפירוש שלא יאכל כ"ש, חייב. ובנדר מדבר. אפילו בסתם א"צ כזית, מדלא הזכיר לשון אכילה. והרי בהנך אפילו רבנן מודו דדינן בכ"ש. י"ל התם ה"ט, בריה תורה אחשבה. ובפירוש כ"ש בשבועתו, איהו אחשבה. ובנדר סתם אע"ג דאינו אכילה, הנאה מיהא הוה. והרי אסר ע"ע הנאתו. ומה"ט אף בקרבן מעילה נמי חייב בנהנה כ"ש. דהתם נמי לאו משום אכילה חייב, רק משום דנהנה, וסגי בנהנה בשוה פרוטה]:
ותמוה דהאי שהיה בדין דקאמר מיותר לגמרי. ונ"ל דנקט הכי, דלא תקשה מאי קמ"ל בנשבע לקיים ולא קיים. דבשלמא לבטל ולא ביטל קמ"ל דדוקא לעניין קרבן פטור, אבל עכ"פ חייב מלקות משום שוא, אבל בקיים ולא קיים, הרי וודאי פטור ממלקות וכ"ש מקרבן, ולמה ליה למתנייה. אהא קאמר שהיה בדין שיתחייב קרבן מכת ק"ו. או נ"ל דנקט הכי, דלא תימא דהאי לקיים מיירי רק בנשבע לקיים לא תעשה, ולא חייל. משום דאין איסור חל על איסור. והרי באמת הא ליתא, דהרי בהא גם ר' יהודה מודה דפטור [כתוס' ד"ה לקיים]. להכי קאמר שהיה בדין וכו', דמדיליף חיובא מק"ו. תו ליכא למימר דקאי אנשבע על לא תעשה, דהרי אין איסור חל על איסור מקרא נפקא לן [חולין ק"ג א' וקי"ג ב']. א"כ וכי אהני ק"ו לבטולי קרא. אע"כ דמיירי ת"ק נמי אפילו בנשבע לקיים עשה דפטור. ושפיר שייך ק"ו:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
רש״ש · שְׁבוּעוֹת ג׳ ה׳
א׳
בתוי"ט ד"ה שאתן לפלוני כו' ותנן לקמן נשבע לקיים כו' פטור הנה בזה פליג ריב"ב שם ומחייב ועי' תוס' שם ד"ה לקיים ונ"ל לפרש דהקושיא היא על ושלא אתן דמודה ביה ריב"ב דפטור ועמש"כ לעיל (כ"ג ב') בתד"ה דמוקי:
