אֶחָד דְּבָרִים שֶׁל עַצְמוֹ, וְאֶחָד דְּבָרִים שֶׁל אֲחֵרִים, וְאֶחָד דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַמָּשׁ, וְאֶחָד דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶם מַמָּשׁ. כֵּיצַד. אָמַר, שְׁבוּעָה שֶׁאֶתֵּן לְאִישׁ פְּלוֹנִי וְשֶׁלֹּא אֶתֵּן, שֶׁנָּתַתִּי וְשֶׁלֹּא נָתַתִּי, שֶׁאִישַׁן וְשֶׁלֹּא אִישַׁן, שֶׁיָּשַׁנְתִּי וְשֶׁלֹּא יָשַׁנְתִּי, שֶׁאֶזְרֹק צְרוֹר לַיָּם וְשֶׁלֹּא אֶזְרֹק, שֶׁזָּרַקְתִּי וְשֶׁלֹּא זָרַקְתִּי. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל הֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה) לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אִם כֵּן אֵין לִי אֶלָּא דְבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן הֲרָעָה וַהֲטָבָה, דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶן הֲרָעָה וַהֲטָבָה מִנַּיִן. אָמַר לוֹ, מֵרִבּוּי הַכָּתוּב. אָמַר לוֹ, אִם רִבָּה הַכָּתוּב לְכָךְ, רִבָּה הַכָּתוּב לְכָךְ:

שלא אוכל ושלא אשתה. הוו להו שתי שבועות. ואע״ג דמכי אמר לא אוכל אתסר ליה בשתיה, דשתיה בכלל אכילה, וכי הדר ואמר תו לא אשתה הוה לן למימר דאין שבועה חלה על שבועה, שאני הכא, כיון דאמר ברישא לא אוכל והדר אמר לא אשתה גלי דעתיה דהך אכילה דאמר ברישא אכילה גרידתא היא:

אחד דברים של עצמו ואחד דברים של כו': ריבוי הכתוב הוא אמרו או נפש כי תשבע לבטא בשפתים וגו' ואמר אחר כן להרע או להיטיב מיעוט לכל אשר יבטא האדם בשבועה ריבוי אחר רבי עקיבא אומר ריבה ומיעט וריבה ורבי ישמעאל אומר בזה כלל ופרט וכלל ויהיה היוצא ממחלקותם כפי מה שראוי מן העקרים הנעשים והקישות הלמודות ברבוי ומיעוט או בכלל ופרט מה שאתה רואה. וענין לעתיד לבא כשישבע על הדברים הבאים שיעשה אותם או שלא יעשה אותם והלכה כרבי עקיבא:

שאתן לפלוני. גמ' מאי אתן. אילימא צדקה לעני. מושבע ועומד מהר סיני הוא שנאמר נתון תתן כלומר ותנן לקמן נשבע לקיים המצוה. ולא קיים פטור. אלא מתנה לעשיר:

ושלא אישן. עיין בפי' הר"ב רפ"ב דנדרים:

אמר לו ר"ע א"כ וכו'. פי' הר"ב דר"ע דריש בכל התורה רבויי ומיעוטי וכו'. והלכה כר"ע ואפ"ה רגילות לפרש בכלל ופרט וכלל. כדלקמן פ"ו משנה ה'. וכבר הארכתי בזה בס"ד במשנה ט' פ"ד דב"מ ע"ש. ועיין בתוס' דפ"ק דף ד' ע"ב ועיין משנה ח' פ"ח דבכורות. [*גם עמ"ש בפרק ו' דסנהדרין משנה ד' בד"ה וחכ"א וכו']: