שְׁבוּעוֹת ג׳ · ד׳

דברי רבי עקיבא דחייב קרבן בשוגג ומלקות במזיד. דס"ל דבלשון בני אדם אכילה משמע כל שהוא:

הכי אמרינן בש"ס. והקשו תוס' שם [דכ"ה ע"א ד"ה איני]. לס"ד דשלא יישן ר"ל לעולם, הו"ל להקשות כך בריש פירקן בדקאמר שבועה שלא אוכל. ותרצו דבאכילה ליכא למטעי דלעולם קאמר עכ"ל. ותמוה דמ"ש משינה. ואי"ל דכוונתם, דבשלא אוכל וודאי לא נתכוון לעולם, מדאיכא לפעמים אכילה דמצוה, והו"ל נשבע לבטל המצוה. ליתא, דהרי בנשבע שלא אוכל מצה, ואכל מצה בלילי פסח חייב, ולא אמרינן דאין כוונתו על מצת מצוה [כירושלמי שהביא תוס' במכילתן דכ"ד א' ד"ה אלא]. ודוחק לחלק דהתם מדפירש מצה מסתמא נתכוון לאותה של מצוה. אמנם נ"ל ע"פ מ"ש הר"ן הכא, דבנשבע שלא יאכל חודש ימים, דלא הו"ל שבועת שוא, דלא דמי לשינה שאין הוא עצמו בידו. משא"כ באכילה. בדידיה תלי, כשירצה לא יאכל, וכשיסכן באמת יהיה מותר לאכל קצת לקיום חייו. עכ"ל. ולפ"ז אפשר לומר דהכי כוונת תוס', דהרי לפ"ז בנשבע בפירוש שלא יאכל אף שיסתכן, אין השבועה חלה, מדהו"ל נשבע לבטל המצוה [כרא"ש פרק נערה שנתפתתה סי' ג'. וב"ק פ"ח מ"ו וכתובות פ"ז מ"י]. ולא דמי לנשבע שלא יאכל מצה דחל בכולל כלעיל. דהכא שאני, דאפילו חל נדחה מחשש פקוח נפש, משא"כ במצה דמצוה. א"כ כ"ש באמר סתם שלא אוכל, אמרינן דמדלא חל אלעולם מחשש נשבע לבטל מצוה והרי גם כשישבע כן יחוייב לעבור לבסוף. בכה"ג וודאי לא נתכוון כלל אלעולם, רק כל זמן שאפשר להתקיים. אמנם עוד תרצו תוס', דהתם אפשר שפיר שאמר שלא אוכל לעולם, בנשבע על ככר שלפניו. ותמהני דאי התם בכה"ג מיירי, הדרא קו' הש"ס התם [דכ"ג ב'] לדוכתא, דא"כ פת פת ל"ל. דהרי כמו דמוקי רב פפא התם במשקין בסיפא. דבמונחים לפניו ולא קאמר אלו ש"מ לחלק. כ"כ באוכלין נמי, וודאי במונחין לפניו כוונתו לחלק, ופת פת ל"ל. ונ"ל דבל"ז ק' אפילו לא נימא כרבעתו"ס. ק' למה לא מוקי הש"ס התם אוכלין דרישא נמי במונחין לפניו. אע"כ דוקא במשקין דלא מצי למימר פת פת, להכי במונחים לפניו אמרינן דמדלא קאמר אלו, ש"מ לחלק. משא"כ במאכל אפילו מונח לפניו, אף דיש הוכחה מדלא קאמר אלו ש"מ לחלק, עכ"פ איכא הוכחה נמי איפכא. מדלא קאמר פת פת, ש"מ למפטר נפשיה מאחרינא קאתי. להכי איצטריך למוקמא בדקאמר באמת פת פת. ומתורץ ג"כ קושיתינו לתוס'. אולם מה שרצה רבינו ת"ח לתרץ קו' התוס', דשבועה שלא אוכל, אפילו כוונתו לעולם, לא הוה שוא, מדאפשר לאדם להתקיים בשתייה, דאף דשתייה בכלל אכילה [כלעיל סימן ז'], זהו דוקא בקבע זמן לאכילה, אבל בדקאמר סתמא, אמרינן מדא"א להתקיים, וודאי כוונתו אאכילה לבד. ותמהני מה יענה רבינו בשבועה שלא אוכל ושלא אשתה במשנה א', דחייב ב', ואמאי הרי מדקאמר סתם לעולם תאמר, והו"ל שבועה שוא. וצ"ע: