שְׁבוּעוֹת ג׳ · ו׳

אמר להן רבי עקיבא וכי היכן מצינו במדבר ומביא קרבן ר"ל מדבר שלא חטא בדיבורו לא מצינו שיביא קרבן. על כרחך דהכא רק משום ביטול דבורו חייב. ה"נ מדדעתו לאסור עצמו כ"ש הרי ביטל דיבורו, [אבל מדבר וחוטא אשכחנא טובא שמביאין קרבן. כשבועות העדות, דנמי מביא קרבן בשביל דיבורו. וכ"כ מגדף לר"ע לשטתיה [כריתות ד"ג א'] נמי מביא קרבן על דבורו]:

כך הוא גירסת הרי"ף ותוס'. ובש"ס בבלי וירושלמי ובמשניות גרסינן שלא אוכל וב' פעמים שלא אוכלנה. וקאמר בגמ' דנקט הכי, לאשמעינן דאפילו בכה"ג, חיובא הוא דליכא, הא שבועה איכא, שאם התיר חכם ראשונה, מצאה שבועה ב' מקום לחול וחייב עלה. וכתבו תוס' דנראה דל"ג ב' פעמים שלא אוכלנה, ואפ"ה שמעינן להך דוקיא דגמ', דמדלא קאמר תנא "חייב אחת" רק "אינו חייב אלא אחת" ש"מ דשבועה ב' ג"כ איתא, רק שאינו חייב עלה. ונ"ל דלש"ס דגרס ב"פ שלא אוכלנה, לרבותא תני לה, דלא מבעיי שלא אוכל ושלא אוכלנה, דשבועה ב' לא דמי כלל לשבועה א' ולא נכלל בה, רק סתר אותה, דהרי שלא אוכלנה, משמע אבל קצת ממנו אוכל, אלא שלא היתה יכולה לחול, להכי וודאי אמרינן בנשאל על הראשונה חלה ב'. אלא אפילו בשלא אוכלנה ושלא אוכלנה דשבועה ב' נכללת בקמא, אפ"ה שבועה איכא, ואי משכח רווחה חיילא. ואי"ל אי הך רבותא אתא תנא לאשמועינן, לא הוה צריך למנקט ב"פ שלא אוכלנה, רק ננקט ב' שבועות קמייתא בהן. רק מדבכה"ג הוה דינא איפכא, דבאמר תחלה שאוכלנה לככר זו, והדר שאוכל חייב רק אחת. ובאמר תחלה שאוכל ככר זו, והדר שאוכלנה, באמת חייב שתים. [ועי תוס' דכ"ט ב']. לפיכך ננקט במתניתין דבשאוכלנה והדר שאוכל, חייב רק אחת, ובכה"ג אשמעינן נמי הך רבותא דלעיל שפיר, דאע"ג דבכה"ג וודאי נכללת שבועה ב' בא', ואפ"ה חיובא ליכא שבועה איכא, ולא צריך למתני תו שלא אוכלנה פעם ב'. ודוחק לומר דחיובא דמלקות אתא לאשמעינן, ובהן ליכא מלקות, מדהו"ל לאו שאין בו מעשה, רק קרבן איכא. ליתא, דפשיטא דכמו דהדר חל בהן משתמע נמי דחל נמי בלאו וחייב מלקות. נ"ל דלהכי נקט מתני' בלאו, לאשמעינן רבותא לעניין פטורא. דלא נימא, דכשאמר שלא אוכל והדר שלא אוכלנה, כשאכל כזית קמא כבר עבר אשבועה ראשונה, וכשאכל אח"כ כולה עבר אשבועה ב'. ולחייב תרתי, קמ"ל. אבל אי הוה נקט שאוכלנה ושאוכל, וודאי פשיטא דכשלא אכלה חיילי ב' חיובי השבועות כאחד. ופשיטא דחייב רק א'. ורק בנשבע שיאכלנה, ואח"כ נשבע שיאכל ככר זו היום. אז חלו ב' השבועות זא"ז, ולא רצה להאריך. עוד י"ל דלהכי לא נקט ב' פעמים בהן, דהרי פשוט דבגוונא דנקטה מתניתין אינו חייב אשנייה משום שוא, דכיון דשנייה מתלי תלי, א"כ אין כאן שוא. א"כ אי הוה תני ב"פ בהן, שאינו חייב אלא אחת, היינו קרבן א', דהרי בנשבע בהן פטור ממלקות, כריש מכילתן [ד' ג' ב'], והוה סד"א דשנייה עכ"פ שוא הוה, ואף דמדיוקא שמעינן שפיר דפטור מקרבן, עכ"פ סד"א דחייב עלה מלקות כבכל שוא. להכי נקט שלא אוכלנה ב"פ. דא"כ חייב דקאמר מתניתין גם אמלקות קאי, ושמעינן שפיר מדיוקא, דאשנייה פטור לגמרי, דאין כאן שוא כלל וכדאמרן. ולפי דברינו הנ"ל בכוונת גירסא דש"ס מתורץ נמי הא דלא נקט הך כפילא ברישא. דהיינו שנשבע שלא אוכל שלא אוכל, כדנקט כה"ג [בנדרים די"ח] והדר לנקט שלא אוכלנה. וכבר הרגישו כן רבותינו. אמנם לפמ"ש לעיל יתישב, דאי הוה נקט הכי, סד"א דוקא בכה"ג בנשאל אשבועה א' חלה ב', משום דבתר הב' פעמים שלא אוכל הדר אמר שלא אוכלנה, ש"מ דהתכוון בשבועה שנייה שלא אוכל, דאכזית ב' משתבע. תדע מדנשבע אח"כ שלא אוכלנה על כל הככר, ור"ל הנשאר אחר ב' הזיתים. אבל באמר ושלא אוכל שלא אוכלנה, שלא אוכלנה, דוודאי נכללת שבועה ג' בב', סד"א דלא חלה כלל. קמ"ל. אבל בסוגיא דנדרים דלא נקט בתר הב"פ שלא אוכל ג"כ בשבועה שלא אוכלנה, מצינן שפיר למידק גם מהב"פ שלא אוכל דחיובא הוא דליכא הא איסורא איכא. ועי' בר"ן בגמ':

במשנה נשבע לבטל אה"מ ולא בטל פטור. לכאורה יפלא על לשון פטור דאדרבה מותר ומחוייב הוא לעשות המצוה כדאיתא בנדרים (ט"ז) במשנה ובשבועות מותר ושם בגמרא דמיחל הוא לחפצי שמים ודוחק לומר דמשום סיפא דלקיים תנא פטור ובקל י"ל דהכא לא עסיק התנא אלא בדיני הקרבן אם חייב אם פטור ואולי י"ל דאשמעינן דאפילו היכא דחייל השבועה לבטל אה"מ כההיא דהירושלמי שהביאו התוס' לעיל (כ"ד) ד"ה אלא הן מ"מ אם לא ביטל פטור מקרבן כדיליף הכא בגמרא דקרא דלהרע לא מיירי בביטול מצוה ועיקר ד"ז מצאתי בר"ן בשם הרמב"ן בס"פ לתרץ בזה קושיית התוס' הנ"ל מהירושלמי על הא דהן המ"ל ע"ש וזהו כוונת הגמרא בנדרים שם (רדי"ז) חד קרא למיפטרי' מקרבן שבועה ור"ל אפי' היכא דחל השבועה כגון ע"י כולל וחד למפטרי מן לאו דשבועה והיינו שלא ע"י כולל דלא חייל כלל ויש לי עוד בזה דברים וכן בבבא דלקיים כו' אלא שאכמ"ל ישמע חכם ויוסיף לקח: