מֵאֵימָתַי אֵין קוֹצְצִין אֶת הָאִילָן בַּשְּׁבִיעִית. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כָּל הָאִילָן מִשֶּׁיּוֹצִיא. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הֶחָרוּבִין מִשֶּׁיְּשַׁלְשֵׁלוּ, וְהַגְּפָנִים מִשֶּׁיְּגָרְעוּ, וְהַזֵּיתִים מִשֶּׁיָּנֵצוּ, וּשְׁאָר כָּל אִילָן מִשֶּׁיּוֹצִיא. וְכָל הָאִילָן, כֵּיוָן שֶׁבָּא לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, מֻתָּר לְקָצְצוֹ. כַּמָּה יְהֵא בַזַּיִת וְלֹא יְקֻצֶּנּוּ, רֹבַע. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, הַכֹּל לְפִי הַזַּיִת:

אסור לקצוץ אילנות בשנה שביעית כשיתחילו לשאת פרי ולהוציא פרח מפני שהוא גוזל בני אדם שהקב"ה נתן פירותיהם לכל בני אדם:

משיוציאו. פירוש משיתחילו בו העלין הירוקים:

משישלשלו. הוא משעה שהענפים נמשכים וגדלים:

משיגריעו. משיעשו להם הגרעינין:

משיניצו. משעה שיראו בהם הנצנים כיון שבא לעונת המעשרות מותר לקוצצו מפני שהוא כשר לאכילה כמו שבארנו ויקח פריו ויאכלנו ומותר לו לקצץ האילן ובלבד שיהיו דמיו יקרים לעצים ואז יהיה מותר לכרות אותו אבל אם לא יהיה לעציו מחיר גדול עד שיאמרו יותר יש לו תועלת בכריתתו מלהניחו אסור לכרות אותו מפני שהוא נושא פרי שהאילנות העושים פרי אסור מן התורה לכרות אותו בשום זמן מהזמנים אלא על זה הדרך שאמרנו והוא מ"ש הכתוב (דברים כ׳:י״ט) לא תכרות את עצה ולזה הענין נתכוין באמרו כמה יהא בזית ולא יקוצצו רוצה לומר שאסור לכרתו בשנה משאר השנים מפני שהוא עושה פרי:

ורובע. הוא רובע קב ר"ל מן הנצנים מכל שאר האילנות מלבד הזיתים משעה שיצץ ציץ כשיעור קב אסור לכרתו אלא ליוקר דמי עציו כמו שאמרנו וכבר פירשנו שיעור הקב בסוף פאה ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

אין קוצצין וכו'. כתב הר"ב ואני שמעתי כיון דאפקרינהו וכו'. זהו פירוש הרמב"ם בפירושו ותמהני למה הכניס עצמו לפרש טעם אחר ממה שאמרו בגמרא פרק מקום שנהגו (פסחים דף נב ע"ב) לאכלה ולא להפסד. ואעפ"י שהתורה ניתנה להדרש בפנים מפנים שונים. ה"מ למדרש בעלמא אבל בפסקי דינין אין לנו אלא מה שאמרו חכמי הגמ' כי בלי ספק שעל פי הטעם משתנה הדין מאי דמדמינן ליה. ובחיבורו פ"ה כתב ונאמר לכם לאכלה ולא להפסד. לכך נראה בעיני שהרמב"ם בפירושו לא נתכוין אלא לתת טעם על דרשה דלאכלה ולא להפסד ואמר שהוא מפני גזל הרבים ואין בין פירוש ראשון לפירוש שני כלום כמו שחשב הר"ב ששני טעמים הם. ומ"מ לכאורה א"צ לטעמו אלא כך היתה מצות השביעית שלא להפסיד פירותיה אבל יהיו הפירות חשובים ולא נפסדים:

משיגרעו. כתב הר"ב משיעשו גרעינין פ"א הבוסר וכו'. הך פירושא בתרא תלמוד ערוך היא בפרק כיצד מברכין (ברכות דף לו) ובפרק מקום שנהגו (פסחים דף נג) ולפיכך לא ה"ל להר"ב לכתוב פירוש אחר אלא דהיינו הך. וכך הם דברי הר"ש ועיין מה שאכתוב בס"ד פ"ה דמעשר שני מ"ה:

מותר לקוצצו. פי' לעצים. וכ"כ הרמב"ם בחיבורו. ומ"ש הר"ב ומשום קוצץ אילנות וכו'. אם הוא מעולה בדמים. כ"כ הרמב"ם והר"ש. ובדקל יש עוד לומר כגון דלא טעין קבא. והתוספות בברכות דף לו כתבו זה התירוץ לכל אילנות חוץ מן הזיתים: