שְׁבִיעִית ד׳ · ט׳

זֵיתִים, מִשֶּׁיַּכְנִיסוּ רְבִיעִית לִסְאָה, פּוֹצֵעַ וְאוֹכֵל בַּשָּׂדֶה. הִכְנִיסוּ חֲצִי לֹג, כּוֹתֵשׁ וְסָךְ בַּשָּׂדֶה. הִכְנִיסוּ שְׁלִישׁ, כּוֹתֵשׁ בַּשָּׂדֶה וְכוֹנֵס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָהֶם בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ, חַיָּבִים בְּמַעַשְׂרוֹת. וּשְׁאָר כָּל פֵּרוֹת הָאִילָן, כְּעוֹנָתָן לַמַּעַשְׂרוֹת, כֵּן עוֹנָתָן לַשְּׁבִיעִית:

הטקסט מוצג עם ניקוד

על המשנה הזו

משנה שְׁבִיעִית ד׳ ט׳, מתוך מסכת שְׁבִיעִית שבסדר זרעים. למטה מובאים פירושי ברטנורא, רמב״ם ותוספות יום טוב על המשנה, בעברית מנוקדת.

כל המפרשים

רמב״ם

רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12

משיכניסו רביעית לסאה. משעה שיהיה כשיעור סאה מן הזיתים רביעית שמן פוצע שובר אותם כמו שיעשו בזיתים המאכל וזה שאמר הכניסו שליש רוצה לומר שליש לוג בלבד כשתהיה סאה מאותן הזיתים עושין ג' לוגים שמן כשיהיו נגמרין ויהי' העיקר כשיוציאו מן השמן תשיעית ממה שיוציאו כשיהי' נגמר בישולו מותר לו לכתוש אותו ולדרוך אותו חוץ למדינה ולהכניס השמן לביתו ויאכל:

וכן כיוצא בהם. הפי' שיוציא מהן שמן וכבר ביארנו שיעור לוג וסאה ורביעית בסוף פאה ועונת המעשרות יתבאר אחר זה במס' מעשרות:

נחלת הכלל

תוספות יום טוב

רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17

רביעית ולוג וסאה. תמצאם מפורשי' בסוף פאה:

כותש בשדה וכונס כו'. אורחא דמילתא נקט שכן דרך לכותשם בשדה. וז"ל הרמב"ם בחיבורו הכניס שליש מותר להכני' לביתו שהרי הגיע לעונת המעשרות. ודתנן כותש עיין במשנהו פ"ח:

נחלת הכלל

תפארת ישראל - יכין · שְׁבִיעִית ד׳ ט׳

א׳
ובית הלל אומרים אוכלין ותמוה הרי אפילו ספיחי שביעית שגדלו בלי חרישה אסורים באכילה משום עוברי עבירה. שזרעו בצנעה ואמרו שספיחין הן [וכפ"ט מ"א]. ואי"ל דהכא מיירי בספיחי ששית שנכנסו לשביעית דמותרים לר"ש רפ"ט. דהרי נטייבה קתני. וכיון שכבר גדל בששית איך יחרוש ע"ג. ונ"ל דהכא בשדה אילן שנחרש מיירי. או בירקות שאינן נזרעין. דלא גזרו על ספיחיה [כרמב"ם פ"ד משמיטה] [א"נ דמיירי במה שהחזיקו רק עולי מצרים דאף דאסור בעבודה אפ"ה הספיחים מותרים [כרמב"ם פ"ד משמיטה הכ"ו]:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913