אַרְבָּעָה חוֹתָמוֹת הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, וְכָתוּב עֲלֵיהֶן, עֵגֶל, זָכָר, גְּדִי, חוֹטֵא. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, חֲמִשָּׁה הָיוּ, וַאֲרָמִית כָּתוּב עֲלֵיהֶן, עֵגֶל, זָכָר, גְּדִי, חוֹטֵא דַּל, וְחוֹטֵא עָשִׁיר. עֵגֶל מְשַׁמֵּשׁ עִם נִסְכֵּי בָּקָר גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים, זְכָרִים וּנְקֵבוֹת. גְּדִי מְשַׁמֵּשׁ עִם נִסְכֵּי צֹאן גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים, זְכָרִים וּנְקֵבוֹת, חוּץ מִשֶּׁל אֵילִים. זָכָר מְשַׁמֵּשׁ עִם נִסְכֵּי אֵילִים בִּלְבָד. חוֹטֵא מְשַׁמֵּשׁ עִם נִסְכֵּי שָׁלשׁ בְּהֵמוֹת שֶׁל מְצוֹרָעִין:

על הפייסות. להורות סדר הגורל מי יזכה בעבודה זו ומי בזו, כמפורש במסכת יומא:

ד' חותמות היו במקדש כו':הנסכים כולם שלש המינים והוא כי קרבנות הצאן שהם כוללים ב' מינים הכבשים והעזים יתחייב כל בהמה מהם כשהיא עולה או שלמים (או) נסכים עשרון בלול ברביעית ההין שמן ויין לנסך רביעית ההין ובמנין בהמות העולות והשלמים נופלין אלו השיעורין העזים הכל שוה לגדול ולקטן והכבשים אינם כן כי נסכי כבש בן שנתו או פחות נסכיו כאשר זכרנו כמו נסכי עז ונסכי איל והוא בן שנתים הם סולת שני עשרונים בלולה בשמן שלישית ההין ויין לנסך שלישית ההין וכן לכל איל ואיל וזה היה המין השני מן הנסכים והמין השלישי הוא נסכי בקר וכל אחד מן הבקר בין גדול ובין קטן שוים הם בנסכים המחוייבים בהם סולת שלשה עשרונים בלולה בשמן חצי ההין ויין לנסך חצי ההין וכן לכל עולה או לכל שלמים ושלמים והחטאת והאשם אינן טעונין נסכים אלא חטאת מצורע ואשמו בלבד כמו שנבאר כל זה ועקריו בתחלת מנחות ואם היה המצורע עשיר יקריב ג' בהמות ב' כבשים וכבשה והם עולה וחטאת ושלמים ונסכיהם שלשה עשרונים בלולה בשמן ולוג שמן זהו מין הרביעי של נסכים ואם הוא עני יביא כבש אחד ועשרון סולת ושתי תורים או שני בני יונה וכל זה לשון התורה דכרין תרגום ואיל אחד ודכרא חד ולפיכך היו כותבין בחותמות האיל זכר. ונקרא המצורע חוטא לפי שבעונותיו אירעו מה שאירעו כמו שהוא העיקר אצלנו. וחכ"א כי אין אנו צריכים חותם כתוב בו חוטא דל כי חוטא דל אינו צריך מן הנסכים אלא עשרון אחד כמו שאמרנו כיון שזה כמו זה נותנין לו חותם שיש בו גדי שהוא משמש עשרון אחד כמו שאמרנו. ואמרו זכרים ונקבות ענינו נסכי עולות שאינן באות אלא מן הזכרים מכל מין או נסכי שלמים הבאין מן הנקבות כי נסכי עולה ונסכי שלמים שוין כמו שהודעתיך ולשון התורה בנסכים עולה או זבח:

וארמית כתוב עליהן. לפי שהחותמות היו נותנין לכל הבא מן העם הצריך בן עזאי שיהא כתוב עליהן ארמית שרוב דבורן בלשון ארמית היה כמ"ש הר"ב. וכדי שהלוקח החותם ידע מה לוקח ואף ע"פ שאין כאן חשד שיתן לו חותם פחות ממה שנתן מעות מכל מקום אולי בטעות יתן כך ועל ידי זה שיכול הלוקח לקרות החותם לא יבא לכלל טעות. אבל במשנה ב' פ"ג לא פליג בן עזאי משום דסימני הקופות לא נמסר אלא לממונים על כך והם היו מגדולי וחשובי העם והיו מכירין בלשון הקדש ואף רבי ישמעאל דס"ל יונית היה כתוב עליהן לא מפני שכולם מגדולם ועד קטנם היו מורגלין בכך. אלא שהיו רגילין בו כמו בלשון הקדש. והר"ב כתב לעיל היו רגילין ביונית ולא כתב שרוב דבורם כו' כמו שכתב בכאן. אלא טעמא דרגילין היו בו כמו שהיו רגילים בלשון הקדש. וכך כתב הרמב"ם ברפ"ב דמגילה דלשון יוני היה מובן אצלם מפני שהם פירשו את התורה בלשון יון לתלמי המלך ונתפרסמה אצלם אותה העתקה עד שהיתה אצלם אותו הלשון כמו לשונם ועיין משנה ה' פרק דלקמן:

זכר. פירש הר"ב איל כו' והכי קרי ליה במשנה ד' פ"ג דר"ה*):

גדי משמש עם נסכי הצאן גדולים וקטנים. ר"ל עזים מן הצאן כדכתיב בפרשת ויקרא ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים [*וכן עוד בפרשת נסכים שבסדר שלח לך] קאמר תנא דשוים בנסכיהם גדולים וקטנים וכן בכבשה בין גדולה וקטנה אבל בכבש דוקא בן שנתו דאילו גדול נסכי איל מביא והיינו דתנן חוץ מן האילים ולפי דחותם גדי מרובה משל זכר וכולל יותר וכמו שכולל חותם עגל הלכך בפירושא מפרש לה התנא קודם זכר ובהזכרתו לשמות החותמות הקדים זכר לפי שהוא גדול יותר מגדי:

חוטא משמש עם נסכי ג' בהמות. שנסכיהם ג' עשרונות בלול בט' לוגין כו' וג' רביעית ההין יין כדתנן במשנה ו' פ"ט דמנחות וע"ש. והר"ב קיצר וסמך שילמוד סתום מן המפורש. ומ"ש הר"ב דלת"ק נותנין למצורע עני חותם גדי וכ"כ הרמב"ם הקשה ר' ענשקן חפץ לוג שמן דלמתן בהונות [ושיריו נאכל לכהנים כדין קדשי קדשים. כמ"ש הרמב"ם בספ"ד מהלכות מחוסרי כפרה. ואם כן צריכין להיות על טהרת הקדש] מאין היה מביאו. והשבתיו דזהו שאמר בירושלמי בזה הלשון וכבן עזאי חוטא דל למה היה מביא לוגו עמו ברם כרבנן מביא גדי. ע"כ. נראה דלבן עזאי קאמר דלא צריך להביא עמו מביתו הלוג. אבל לרבנן שהיה מביא גדי היה מביא לוגו עמו מביתו ונעשה על טהרת הקדש: