שְׁקָלִים ה׳ · ב׳

על החותמות ועל הסלתות. מפרש לקמן במתניתין:

אין פוחתין מג' גזברין ומז' אמרכולין כו':כבר מלאו אזניך כי גזברים הם נקראים אותן האנשים הממונים על המקדש והם מתעסקים בממון הקדש ובכל ההקדשות אמרו בתוספתא דשקלים ג' גזברים מה הם עושין פודין את הערכים ואת החרמים ואת ההקדשות ומעשר שני וכל מלאכת הקדש בהן נעשית. ואמרכול מעלתו גדולה מן הגזבר תרגום ונשיא נשיאי הלוי ואמרכלא דממנא על רברבי לואי ויש שם מעלה למעלה ממעלת האמרכל ונקרא מי שהוא בזו המעלה קתילק ולא יהיו בזו המעלה פחות משנים נמצא הסגן תחת נשיאות כ"ג והקתילוקין תחת נשיאות הסגן והאמרכולין תחת נשיאות הקתילוקין והגזברין תחת נשיאות האמרכולין ואמרו שבעה אמרכולין מה הן עושין שבעה מפתחות העזרה בידם רצה אחד מהם לפתוח אינו יכול עד שיכנסו כל האמרכולין ופותחין וגזברין נכנסין והביאו ראיה שלא יהיו פחות מאלו מימים קדמונים בדורות הנביאים ולא היו פחות ממה שהתנה בכאן והביאו אסמכתא שלא יהיו ממונין על ממון הקהל פחות משנים מפסוק והם יקחו את הזהב ומיעוט כל לשון רבים שנים:

אין פוחתין מג' גזברים ומז' אמרכלין. וכתב הר"ב דאיכא נמי ב' קתילוקין וכולהו יליף בירושלמי מן הכתוב שבד"ה ב' ל"א ויחיאל ועזזיהו ונחת [גיזברין] ועשהאל וירימות ויוזבד ואליאל ויסמכיהו ומחת ובניהו [מרכולין] פקידים מיד כונניהו ושמעי אחיו [קתילוקין] במפקד יחזקיהו המלך ועזריהו נגיד בית האלהים ופירש ביפה מראה דאע"ג דבקרא לא נזכר כמה מהם הגזברים ומי מהן המרכולין הא פשיטא דהגזברים ג' שהרי הגזברים ממונים על דבר שבממון ואם כן בעינן ג' כדתנן בסוף פאה הלכך פסקיה לקרא דג' מינייהו הם הגזברין והשאר הם המרכולין והם ז' ובמנוי הקתילוק לא אתפרש אלא דבירושלמי איתא המלך וכהן גדול כשהוא חותם הגזבר חותם ונותנו לאמרכל אמרכל חותם ונותנו לקתליק קתילוקין חותם ונותנו לכ"ג כ"ג חותם ונותנו למלך כו' ובערוך כתב ממונה על האוצרות אבל רש"י בסוף הוריות פירש כן על הגזבר ונראה דודאי כולן ממונים על האוצרות אלא שזה למעלה מזה. והקתילוק שהוא למעלה מהאמרכל לא היה לו שום טורח כי אם לחתום כמו המלך וכ"ג ומחשיבות הכ"ג שלא ימסור לו האמרכל לחתום אלא ע"י חשוב ממנו והוא הקתילוק ולשון הרמב"ם בפרק ד' מהלכות כלי המקדש. ועוד ממנין קתילוקין להיות לסגן כמו הסגן לכ"ג:

גזברין. פי' הר"ב והם פודים הערכים כו' כן לשון התוספתא וכלומר פודים את הנפדה מהן ומוציאין אותם הדברים הראוים להן להוציאן. הרמב"ם בחבורו שם. ועיין סוף פ"ח דערכין:

חוץ מבן אחיה כו'. ותימא דפתחיה שעל הקינין ונחוניא חופר שיחין ג"כ בדבר שבממון היו ויחידים הם: