מִי שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ נְסָכִים הוֹלֵךְ לוֹ אֵצֶל יוֹחָנָן שֶׁהוּא מְמֻנֶּה עַל הַחוֹתָמוֹת, נוֹתֵן לוֹ מָעוֹת וּמְקַבֵּל מִמֶּנּוּ חוֹתָם. בָּא לוֹ אֵצֶל אֲחִיָּה שֶׁהוּא מְמֻנֶּה עַל הַנְּסָכִים, וְנוֹתֵן לוֹ חוֹתָם וּמְקַבֵּל מִמֶּנּוּ נְסָכִים. וְלָעֶרֶב בָּאִין זֶה אֵצֶל זֶה, וַאֲחִיָּה מוֹצִיא אֶת הַחוֹתָמוֹת וּמְקַבֵּל כְּנֶגְדָּן מָעוֹת. וְאִם הוֹתִירוּ הוֹתִירוּ לַהֶקְדֵּשׁ. וְאִם פָּחָתוּ, הָיָה מְשַׁלֵּם יוֹחָנָן מִבֵּיתוֹ, שֶׁיַּד הֶקְדֵּשׁ עַל הָעֶלְיוֹנָה:

על הקינים. מחוסרי כפרה כגון זב וזבה ויולדת שמביאים קיני חובה דהיינו תורים ובני יונה, נותנין מעותיהן לשופרות שבמקדש, והממונים על השופרות לוקחים המעות ומביאין בהן הקינים. והיה צריך שיתמנה על זה חכם גדול ובקי, כדאמרינן במסכת אבות קינים ופתחי נדה הן הן גופי הלכות:

מי שהוא מבקש נסכים כו':כל זה מבואר כי אחיה היה מוציא החותם שהוא בכתב יד יוחנן ושואל מיוחנן המעות שקבל אם הותירו אצלו הותירו להקדש ולזה המותר רמז בפרק הנקדם באמרו מותר נסכים:

בא לו אצל אחיה שהוא ממונה על הנסכים. פירש הר"ב שהיה ממונה לקנות נסכים וא"כ הוא ניהו החנוני שמקבל עליו לספק וכו' דכ' הר"ב בסוף פרק דלעיל. וז"ש הרמב"ם בכאן דלזה המותר דהכא רמזו בפרק הנקדם באמרו מותר נסכים והיינו התם במשנה ד' כמ"ש הר"ב בפירושו. וכ"כ גם כן בפרק ז' מהלכות כלי המקדש דזה שעל הנסכים הוא שמוכר הנסכים. ואי נמי י"ל דז"ש הר"ב לעיל חנוני היינו שסובר כפירוש הראב"ד דסבירא ליה דזה שעל הנסכים גזברות בעלמא הוא. והוא מתנה עם בעל הבית דהיינו החנוני לקבל עליו לספק וכו'. וכן נראה לשון הר"ב בפירושו אשעל הקינין שכתב כלשון הראב"ד ולא כל' הרמב"ם שהוא שפוסקים עמו שימכור הקינים לקרבנות וכו' דאילו להראב"ד זה שעל הקינים מקבל המעות ופוסק עם בעל הבית שיספק וכו'. ועיין סוף פרק ז' בפי' הר"ב. והשתא ז"ש בכאן שהוא ממונה לקנות וכו' רוצה לומר שיקנה מחנוני שמקבל עליו וכו' שזכרו לעיל. ולפי זה המותר דתנן הכא לאו אותו שזכר בפירוש משנה ד' פרק דלעיל אלא כשהותירו אמרינן דלמא זה שנתן מעות נתן יותר ממה שהיה צריך ליתן ונתכוין שיהא להקדש. ומ"מ ודאי שדין זה המותר הוא בכלל מותר נסכים דתנן התם אף ע"ג שלא הזכירו הר"ב בפירושו שם: