הַתְּרוּמָה מֶה הָיוּ עוֹשִׂין בָּהּ, לוֹקְחִין בָּהּ תְּמִידִין וּמוּסָפִין וְנִסְכֵּיהֶם, הָעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים, וְכָל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר. שׁוֹמְרֵי סְפִיחִים בַּשְּׁבִיעִית, נוֹטְלִין שְׂכָרָן מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, (אַף הָרוֹצֶה) מִתְנַדֵּב שׁוֹמֵר חִנָּם. אָמְרוּ לוֹ, אַף אַתָּה אוֹמֵר, שֶׁאֵינָן בָּאִין אֶלָּא מִשֶּׁל צִבּוּר:

התרומה מה היו עושין בה. מה שנתנו לתוך הקופות מה עושין בהן:

התרומה מה היו עושין בה וכו':הצמחים של שנה שביעית נקראים ספיח לפי שאין זורעין בו דבר והצומח בה הוא ממה שנזרע בשנה שעברה כלומר השנה הששית וקצרו אותו והוא נקרא ספיח כמו שפירשתי בשביעית וידוע כי כל מה שתוציא אותה שנה הוא הפקר ואוכלין אותו כל העם בשוה ואנו צריכין בכל שנה עומר התנופה ושתי הלחם מן החדש כמו שהוא עיקר אצלנו במנחות והוא אמרם כל קרבנות צבור והיחיד באים מן הארץ ומחוצה לארץ מן החדש ומן הישן חוץ מן העומר ושתי הלחם שאינן באין אלא מן החדש ומן הארץ ולפיכך נצטרך לשכור שומרים לשמור קצת הספיחים כדי שלא ישלחו בני אדם ידם בהם בשנת השמטה ולא נמצא ממה שנביא עומר ושתי הלחם ואותן המעות שנותנין להם בשכרם הוא כאילו היו קונין בו העומר ושתי הלחם וא"ר יוסי כי מי שהתנדב לשמור בחנם שהעומר ושתי הלחם שלו בלי ספק לפי שהם הפקר והוא שומרם בלא שכירות והביאן שמותר להקריבן והציבור יוצאין בהם ידי חובתן א"כ הוא סובר שמשתנה קרבן יחיד לקרבן צבור וחלקו עליו חכמים בזה ואמרו אי אתה מודה כי העומר ושתי הלחם אינן באין אלא משל צבור ואיך יתנדב אותן יחיד כיון שאין להם בשנה שביעית דמים אלא לשמירתן וזו הקושיא היא כפי סברתם שהיו אומרים קרבן יחיד אינו משתנה לקרבן צבור ואין הלכה כרבי יוסי:

וכל קרבנות הצבור. כתב הר"ב לאתויי קטורת. ועיין משנה ה' פרק שביעי:

שומרי ספיחים. הקשו התוספות בסוף יבמות דף קכ"ב דהא דבר השמור אסור [כדתנן בפרק ט' דשביעית]. ואין להקריב למזבח אלא דבר המותר לישראל [כדאיתא בגמרא פרק אלו עוברין] [*וכתבתיו במשנה ו' פרק י' דמנחות וריש פרק ז' דחולין)] ותרצו שלא שומרין אותו אלא מונעין רגלי בהמה משם ומודיעים לבני אדם שהם לצורך ע"כ. [*ופירוש ספיחים כתבתי במשנה ה' ע"ב דכלאים]:

נוטלין שכרן וכו'. פירש הר"ב דצורך קרבן כקרבן. ועיין משנה ה':

מתנדב שומר חנם. פירש הר"ב ואע"ג דקנה אותם מן ההפקר כששמרם חנם והביאם וכו'. ויש להקשות דיתנדב לשמור ושלוחי בית דין יביאום והשתא לא קנה להם מעולם. ואפשר דסבירא ליה להר"ב כלישנא דבגמרא בסוף ב"מ [ד' קי"ח] דהבטה בהפקר קניא ואפי' לסוגיא דריש ב"מ שדקדקו שם התוספות דהא דההבטה קניא היינו שעשה מעשה כל דהו כגון שגדר גדר קטן ע"כ. ס"ל להר"ב שא"א לשומר שלא יעשה מעשה כל דהו. ור"י ס"ל לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה ולפיכך קרבן יחיד משתנה. וחכמים ס"ל דחיישינן כו'. והתו' בב"ק פ"ג דף כ"ט ע"ב כתבו בד"ה כשהפכה למטה מג' אין ראיה מכאן דהגבהה בפחות מג' קניא דהפקר שאני דהבטה קני משמע נמי דס"ל כהך לישנא וא"ת ומ"ש הכא דחיישינן שמא לא ימסרם יפה משקלים דמקבלין מנשים ועבדים וקטנים דתנן במשנה ה' פ"ק ולא חיישינן כו'. ואפשר דשאני שקלים שאין גופן קרב וכשמשתנין שיקנו בהן דבר הקרב נשתנה נמי לשל צבור. מיהו לשון הר"ב דלעיל שם דבעינן שימסרו יפה יפה. וא"כ כולה מלתא בדידהו תליא. ר"ל באותן המוסרים. ואפשר לחלק בע"א דהכא דעומר ושתי הלחם אחת בשנה איכא למיחש שלא ימסרו יפה אלא נוח להם שיקריבו משלהם שכן פירש"י הטעם בגמ' דבבא מציעא. אבל שקלים דלקרבנות דכולה שתא. ליכא למימר נוח להם כו'. ואתא שפיר נמי ללישנא בתרא דב"מ דהבטה בהפקר לא קניא. ולאותו לשון טעמייהו דרבנן שתקנו שכר כדי שיהיה קול ולא יבואו בעלי זרוע ליטול משם וכשמוחלין נמצא שיש לשומרין אותן מעות בתרומה ואין לצבור חלק בהן. ולפי זה אין לחלק משום שאין גופן קרב. והרמב"ם בחבורו כתב כהך לישנא. וכן פסק בהבטה דלא קניא בהפקר בסוף פ"ב מהלכות נדרים אף ע"ג דבפירושו פירש כהר"ב. גם הרא"ש פסק כלישנא בתרא. ואף ע"ג דכתב בפרק המניח דברי התוספות. ונ"ל לפרש דהכי קאמרי התוספות דהפקר שאני דהא איכא לישנא דס"ל דהבטה קנייא. ובירושלמי פריך מעצי המערכה דמשנה ה' פרק ד' דתענית דיחידים מתנדבים [ותנן נמי סוף פ"ו דמכילתין האומר הרי [עלי] ‪[‬עצים וכו'] ומשני דר' יוסי הוא. א"נ ד"ה היא דכי פליגי בגופו של קרבן אבל במכשירי קרבן כולי עלמא מודו שהוא משתנה מקרבן יחיד לשל צבור: