אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, נוֹהֲגִין הָיוּ בֵּית אַבָּא שֶׁהָיוּ נוֹתְנִין כְּלֵי לָבָן לְכוֹבֵס נָכְרִי שְׁלשָׁה יָמִים קֹדֶם לַשַּׁבָּת. וְשָׁוִין אֵלּוּ וָאֵלּוּ, שֶׁטּוֹעֲנִין קוֹרוֹת בֵּית הַבַּד וְעִגּוּלֵי הַגָּת:
הטקסט מוצג עם ניקוד
העני חייב. שעשה מלאכה שלימה. והרי שתים מן התורה לעומד בחוץ. ואע״ג דבעינן עקירה ממקום שיהיה בו ד׳ טפחים על ד״ט והנחה במקום שיהיה בו ד׳ על ד׳, וליכא, דיד העני ובעה״ב אין בה מקום שיהיה ד׳ על ד׳, אמרינן בגמ׳ דידו של אדם חשובה כד׳ על ד׳, כיון שהיא עשויה להניח בה וליטול ממנה חפצים ואפילו גדולים הרבה:
אמר רשב"נ נוהגים היו בית אבא שהיו נותנין כלי לבן כו': הבגדים הלבנים הם צריכין כבוס יותר מן הבגדים הצבועים אבל הבגדים הצבועים מותר לתתם לכובס ואפילו ערב שבת ואפי' לרבן שמעון בן גמליאל ואין הלכה כמותו אלא כבית הלל שהתירו לתת איזה בגד שיהיה לכובס עם השמש ובלבד שיפסוק עמו השכר: וקורת בית הבד היא קורת הבד והענין כי אבן הגת יורידו אותו על הזיתים ויניחו אותו והם נסחטין ומתמצין כל השבת וג"כ יסבבו החבלים על הענבים הדרוכים כדי שיתמצו ויזובו כל השבת: ועגול שם כל דבר עגול אצלם. ומותר לעשות כל זה עם חשכה:
[*אמר רבן שמעון בן גמליאל נוהגין היו בית אבא וכו'. פי' הר"ב ומחמירין על עצמן כבית שמאי. ואין להקשות דבפ"ק דברכות משנה ג' שנינו שנסתכן ר' טרפון על שעבר על דברי בית הלל הכא בשב ואל תעשה שאני. ומיהו אף בקום עשה מצינו דלא מיקרי העברה כההיא דפרק ח' דברכות משנה ז' מי ששכח ולא בירך דבית שמאי אומרים יחזור למקומו ויברך וב"ה אומרים יברך במקום שנזכר ובגמ' [אמרי'] דהוה עובדא דההוא דעביד כבית שמאי ואשכח ארנקי התם נמי כתב הרא"ש דבהא אף ב"ה מודו שטוב לעשות כבית שמאי אלא שלא הטריחוהו ע"כ. וכלומר משא"כ בק"ש דמאי טיבותיה דקורא בהטייה כיון דלב"ה קרא דובשכבך לא משמע להו הכי כלל וכלל]:
ושוין. דמודו ב"ש לב"ה. וכיוצא בזה הרבה וכתבתי בריש פ"ג דפאה בס"ד:
שטוענין וכו'. פירש הר"ב משום דא"נ עביד להו בשבת ליכא חיוב חטאת. גמ'. והלכך ליכא למיתסר משום שביתת כלים ובכל הנך דלעיל שייך חיוב חטאת דשריית דיו וסממנים וכרשינין משום לש. ואונין משום מלבן. וצמר משום צובע. ומצודה פירשו התוס' בשם תוספתא שאם בשעת פריסתו לוכד איכא חיוב חטאת משום הצד. ובאין מוכרים לנכרי וכו' פירשו דמאחר דהנכרי מחמר או עושה בשבת בידים דבר שישראל אסור מן התורה גזרו משום דמחלף בשלוחו ואע"ג דאי עביד להו הישראל לא מחייב חטאת. ועבדן [משום] מעבד. וכובס משום מלבן. עיין בפ"ד מה"ש להרמב"ם:
