שַׁבָּת א׳ · ח׳

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין נוֹתְנִין עוֹרוֹת לְעַבְּדָן וְלֹא כֵלִים לְכוֹבֵס נָכְרִי, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ מִבְּעוֹד יוֹם. וּבְכֻלָּן בֵּית הִלֵּל מַתִּירִין עִם הַשָּׁמֶשׁ:

הטקסט מוצג עם ניקוד

על המשנה הזו

משנה שַׁבָּת א׳ ח׳, מתוך מסכת שַׁבָּת שבסדר מועד. למטה מובאים פירושי ברטנורא, רמב״ם ותוספות יום טוב על המשנה, בעברית מנוקדת.

כל המפרשים

ברטנורא

רבי עובדיה מברטנורא · איטליה, המאה ה־15

או שנטל מתוכה והוציא. החפץ, והניח ברשות הרבים, דעביד עקירה והנחה:

נחלת הכלל

רמב״ם

רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12

ב"ש אומרים אין נותנין עורות לעבדן כו': עבדן מעבד העורות. וכובס הוא מכבס יריעות בגדי פשתן ונקרא בלשון חכמים קצר וג"כ בלשון ערבי קצא"ר:

נחלת הכלל

תוספות יום טוב

רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17

בית שמאי אומרים אין נותנין עורות לעבדן וכו'. הך פלוגתא בין לבית שמאי בין לב"ה איצטריך לבית שמאי לומר דבכדי שיעשו מבעוד יום מיהא שרי בין קצץ בין לא קצץ שאע"פ שלא נעשו מבעוד יום כיון דאיכא שהות אינו נראה כשלוחו וקמ"ל נמי דכי אית להו לב"ש שביתת כלים ה"מ שלא יעשה הכלי מלאכה אבל בכלים המקבלין מלאכה כגון עורות הנעבדין וכלים המתכבסים לית להו שביתת כלים ולב"ה נמי איצטריך דאף ע"ג דבכלי של ישראל קא טרח נכרי בשבת שרי. הר"ן:

ובכולן. כלומר בכולן דתנן בית הלל מתירין שריית דיו וכו'. וכ"כ בתוספות בסוף פרק כירה דשריית דיו וסממנים ופריסת מצודה מתירין בית הלל עם השמש והיינו נמי דבכולהו פירש הר"ב מבעוד יום דהיינו עם השמש. ועיין מ"ש בס"ד במשנה י':

מתירין עם השמש. גם בזה כתב הרמב"ם פרק ששי מהלכות שבת בכדי שיצא בהם מביתו וכו' והוא נכון בטעמו דלעיל:

נחלת הכלל

תפארת ישראל - יכין · שַׁבָּת א׳ ח׳

א׳
ובעל הבית פטור פטור ומותר. אם העני הוא עובד כוכבים. דאל"כ אף דבעה"ב לאו מידי עביד. עבר אלפני עור לא תתן מכשול. ואפילו ביכול ליטלו בלי סיועתו. עכ"פ אסור מדרבנן [כתוס' ורא"ש שבת ד"ג ב']:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913

תפארת ישראל - בועז · שַׁבָּת א׳ ח׳

א׳
ואע"ג דהעובר על דברי ב"ה חייב מיתה (כברכות פ"א מ"ג) ואי"ל משום דהכא שב ואל תעשה הוא. או כבני הרב המאה"ג מהו' ברוך יצחק שליט"א. שתי' דהכא שאני. דלא מוכחא מלתא דחייש לחומרא דב"ש. דשמא כדי למהר כביסתן הוא עושה. מש"ה שרי. ליתא. דהרי במי ששכח לברך בהמ"ז במקום שאכל (ברכות פ"ח מ"ז) אמרי' התם בגמ' דהאי תלמידא דעבד כב"ש. ואשכח ארנקי. אף דחזרה למקום אכילתו קום ועשה הוא. וגם מוכחא מלתא. דחוזר למקומו רק לברך. וכב"ש. ואפ"ה שרי. ונ"ל דמזה מוכח כרא"ש דבכלים לכובס או בחזרה למקום אכילתו גם ב"ה מודו דעדיף טפי. רק שלא הטריחוהו חכמים. משא"כ בהטייה דק"ש. כיון דב"ה לא דרשו קרא דובשכבך דלהוי בהטייה. מה עדיפותא לקרות בהטייה ואדרבה בעמידה עדיף טפי. להעיד מלכות שמים ככל עדות בעמידה:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913

רש״ש · שַׁבָּת א׳ ח׳

א׳
ברע"ב ד"ה מתירין עם השמש. בעוד שהחמה על הארץ כו' (רש"י). לכאורה סתירה מכאן לפיר"ת (שבת לה) ובתוד"ה תרי דמתחלת שקיעה בכדי הלוך ג' מילין ועוד 3/1 או ¼ מיל ודאי יום הוא דא"כ אמאי מצרכי בעוד שהחמה זורחת וסייעתא להגר"א ז"ל וסייעתו באו"ח רס"א סקי"א וכן הביא גם הוא ז"ל בהמשך דבריו ראיה זו. ואולי י"ל דהכוונה לאינם בקיאין וכדא"ל רבא לשמעיה אתון דלא קיי"ל כו' אדשימשא אריש דקלי כו' (שבת ל"ה ע"ב):
נחלת הכלל · Vilna Edition