המנהג לקצור החטה ולעשותה ערימות ערימות במקומות רבות עד שיקבצו הכל במקום אחד ומן המקום ההוא למקום הדישה והוא נקרא גורן. וכל אשר יקבצו מן הערימות מעל הארץ נקראו כובעות שהם דומים לכובע וכל מה שיקבצו בחפירה שהיא נעשית בארץ נקראו כומסות גזור ממלת הלא הוא כמוס עמדי (דברים ל״ב:ל״ד) ומה שיתקבצו ממנה כעגולה דמות רחים נקראו חררה וכן ביאר הגמרא ולעמרים הוא שיוליך האלומים הקצורים לעשות מהם עמרים גדולים וזה הוא נקרא לעמרים וכל מה שיוליכם ממקום הקצירה אל אחד המקומות האלה אם שכח כלום במקום הקצירה אינו שכחה ואם הוליך מאלה המקומות למקום הדישה ושכח דבר באחת מאלו המקומות יש לו שכחה וזה ענין מה שאמרו ממנו ולגורן יש לו שכחה. וענין המעמר לגדיש ידוע. ומה שאמרו גמר המלאכה ר"ל המקום שאין מוליכין אליו כי אם לקבץ שם העמרים בלבד ולא יקבץ אותם העמרים אחר כן לעשות מהם עמרים גדולים ואמר הכתוב כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה ואמר מה קציר שאין אחריו קציר אף עומר שאין אחריו עמור ואז יתחייב בשכחה:
נחלת הכלל
תוספות יום טוב
רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17
[*לחררה. כתב הר"ב קצר מעט ועמר כדי לגלגל וכו'. כלומר שאין שיעורו אלא כדי וכו' ומשום הכי לא הוי שכחה שאין מניחים עומרים קטנים כאלו אלא מעמרים כמה כאלו ביחד ודנקט לגלגל לישנא דירושלמי הביאו הר"ש לחררה גלגל]:
שבולת של לקט שנתערבה בגדיש מעשר שבולת אחת ונותן לו דצריך ליתן להעני דבר מתוקן וא"צ העני שיאכלנו אכילת ארעי חוץ מביתו. מיהו מעשר דנקט ל"ד דהרי אסור להקדים מעשר לת"ג [כמעשר פ"ה מ"ז]. ואף דאין תורמין מדבר שלא נגמר מלאכתו על שלנגמ"ל [כספ"א דתרומות] אפ"ה כיון דבדיעבד מהני. הכא שעת הדחק כדיעבד דמי. דהעני הרעב אינו יכול להמתין עד שידוש בעה"ב וימרח כל גרנו לכן לוקח ג' שבלים מגדישו שכולה ספק לקט. ואומר אם שבולת זו לקט. מוטב. ואם לאו מעשרותיה יהיו בב'. ואם ב' גופא לקט יהיו מעשרות א' בשלישית. ונותן ראשונה לעני ושנים לכהן. ופשוט דגם לעיל ברוח שפיזר העמרים. נמי מעשר את כל מה שיתן להעני. רק דהכא רבותא קמ"ל. דאף שאין בכל הגדיש שבולת א' שהיא טבל ודאי אפ"ה צריך לעשר מיד. וכ"ש התם שיש לו טבל ודאי מהעמרים שמונחים למעלה. והא דהפסיק תנא בדין שבולת שמגיע לקמה בין דין העמרים לדין שבולת שנתערבה היינו מדבעי להסמיך כל דיני זכות עני בספק לקט. ולבתר הכי תני דין המעשר שיתקן בו הלקט:
