כבר ביארנו ג"כ בפתיחת זה הסדר שכלי חרש לא יהיה אב הטומאה לעולם ושלא יטמא כלי חרש אלא באב הטומאה או במשקים טמאים ובהיות זה ג"כ יחוייב שלא יטמא כלי חרש לכלי חרש בשום פנים אם נגע בו ומהעיקר המוקדם שכלי חרש יטמא משקים ואלה המשקים יטמאו כלי חרש להיותן משקים טמאים וכבר ביארנו אלה העקרים כולן תכלית הביאור בפתיחת זה הסדר:
פסולין נ"ל דקמ"ל מדסד"א דכיון דפסול שמירת הטמא הוא רק מספק. שמא מדהוא טמא לא שמר יפה. וא"כ בב' טמאים נכשירן מטעם ס"ס. דאם גם לא שמר א' שמא שמר חבירו. קמ"ל:
וק' לפי' קמא דלמה העפרורית שבתוך המים חוצץ. מי גרע מדין טבילה. דכל שהוא רפוי אינו חוצץ [כרפ"ו דשבת]. והרי אין לך רפוי יותר ממעט פירורי עפר וקרטין שצפין תוך המים. ואת"ל דוקא בטבילה שאמרה תורה ורחץ בשרו במים. וכשיש חציצה דבוק' לא בא כל בשרו במים. הא כשחציצה רפויה. עיילו מיא תותייהו. ולהכי אינו חוצץ. משא"כ במלוי מי חטאת. התורה אמרה ונתן עליו מים חיים אל כלי. הרי שהקפידה תורה על שעת ביאת המים אל תוך הכלי שבאותה שעה לא תהיה שם חציצה בין המים להכלי. ולפיכך אע"ג שאח"כ עיילו מיא תותייהו דהעפרורית. אפ"ה כיון דבשעת ביאת המים לתוך הכלי. קרטי העפרורית מתוך כבדם מקדימין ושוקעין לשולי הכלי קודם להמים. עכ"פ ק' הרי המקדש בשוקת שטפי או ספוג בתוכו. שהמים שבשוקת כשרים [כפ"י מ"ג]. וק' והאיך אפשר זה. והרי הטפי והספוג חוצצין. לבין המים לשולי הכלי. ואם כי הספוג חלחולי מחלחל. והמים עוברים בו. עכ"פ קודם עברם. דהיינו בשעה שבאים לתוך הכלי. המים נופלין תחלה על הספוג וטפי עצמן. ואח"כ באים תחתיו. והו"ל חציצה בשעת ביאת המים לתוך הכלי. ואת"ל דהתם מיירי שמילא מים בשוקת ריקה ואח"כ הניח שם הספוג והטפי. ליתא דא"כ למה בנתערבו מים שבספוג עם מים שבשוקת, נפסלו. וכדקאמר התם. ואמאי. הרי גם מים שבספוג היו בתחלה בהשוקת ונתקבלו גם הם בכלי. וכי בשביל שבאו ביני ביני תוך הספוג שאינו כלי נפסלו. ואת"ל אע"ג שהמים המובלעים בספוג נתקבלו תחלה בכלי. עכ"פ כיון שבשעת הטלת האפר לתוך המים לא היו המים בהשוקת רק בתוך הספוג שמובלעים בו. ולא נתקדשו עם המים שבשוקת. ולהכי כשדוחק אח"כ הספוג ויתערבו מים כבתוכו עם מים שנתקדשו. הו"ל כמוסיף מים על מים מקודשים, שנפסלו. עכ"פ ק' דהרי הר"ב בפירוש כ' שם דמיירי שהיו הטפי והספוג בהשוקת בשעת מלוי. וק' והרי חצצו. וגם לטעם ב' שכתבו רבותינו. דלהכי מי אחו פסולין מדאינן שוטפין בזרם. ק' דא"כ אמאי באר אחאב כשר. והרי כל מי באר בעמדם יעמודו בלי זרם. ואפ"ה כשר מדיש לו מעיינות בתחתיתו. וא"כ למה נגרע מי אחו שגם הם בלתי ספק יש להן מעיינות. דאל"כ מימיהן מאין באו. וגם בל"ז פסולים. ואת"ל באר אחאב שאני דמדמימיו עמוקים בעצמן הו"ל כיש להם זרם ונקראים שפיר מים חיים. אבל מי אחו שממש קרקעיתו בולט. וה"ה שעל שטחו. יש מהן רק מעט כאן ומעט כאן. ורק מעורין יחד. להכי אף שיש מעיינות בתחתיתו לא מקרו מים חיים. ליתא דא"כ קשה לר' יוסי [מ"ח] דס"ל דמימי ים כזוחלין. ומטעם שכל הנחלים זוחלין אליהן. אף שהן אין זוחלין בגלוי להנחלים מחשבו כמחוברים לנחלים. כר"ש והר"ב. או משום שבכל שעה רוח מצוייה מזרימם אנה ואנה מחשבו כזוחלין. ואפ"ה גם לר' יוסי פסולין למי חטאת ולכל דבר שצריך מים חיים [כתוס' שבת דקט"א]. וק' ואמאי. ומה נשתנו מי הים מבאר אחאב. והרי גם בלי זחילתן עכ"פ עמוק עמוק טפי מבאר אחאב. ויש לו מעיינות תהום רבה בקרקעיתו. ולמה לא יכשרו למים חיים. וי"ל דמעיינות הים שאני ממעייני באר אחאב. דמעיינות הים אין מביעין לו בכל מים רטובים וחדשים כמעיינות הבאר. ואדרבה דרך המעיינות ההם המים הן שבים ללכת להנהרות. להכי לא סגי להו עומק המים לשווינהו מים חיים. עוד י"ל דלא לחנם נקט תנא רק באר אחאב. אלא דאתא לאפוקי הא שאר בארות באמת פסולים ומטעם שאין להם זרם. ובאר אחאב שאני שעשו לו בתחלה סלונות למטה. דאע"ג שאין הזרם נראה. כיון שמזרמין מימיו בתחתיתו סגי. אולם ל"מ היה נ"ל דפסול דמי אחו הוא. מדיש להן ריח מעופש מהעשבים שנרקבים בתוכו. ולהכי לא נקראים מים חיים:
