אוכל על מנת לקצות. הוא שיחתוך הפירות כשהן פגים לייבשן וישירם ואחר יאכלם הנה הוא לא יפסול המים כמו אשר מענין הליכה מהלוך אם היה רצונו שיגדור הנה הוא לא יפסול בזה הרצון עד שיגדור וכן זה לא יפסול אע"פ שנשרו מאלו הפירות ושכבר נשלמה מחשבתו ועשה מלאכה וזה כולו כפי מה שביארנו שאין בכל ענין המלוי פסול: ואמרו בשביל שלא יאבד הוא תנאי בפסלות לפי שהוא אם השליכ' שם משום שאין לו לצורך בהם ולא יקפיד אם ישארו או יאבדו הנה הוא לא פסל:
הפורץ ע"מ לגדור. ל' הרמב"ם פ"ח מה"פ היה מהלך במים ופרץ בשעת הלוכו מקום שילך בו. אע"פ שפרץ ע"מ לגדור. כשרים *[לפי שמה שפורץ אינה מלאכה. שהרי הוא מקלקל. מאי אמרת לגבי דידיה הוי תיקון. שיכול לילך שם. זו צורך מילוי הוא וכשר. משא"כ במשנה ח' בלהוליך בה את הקידוש פסול אע"פ שלא הוליך. והכא אינו פסול אלא בגודר. דהתם ההצנעה והכפייה חשובות מלאכות בעצמם. אלא שאם היא לצורך מילוי אין כאן פסול. ומה שלא פירש הר"ב בע"מ דלעיל שם [כלומר אפי'] כמ"ש בע"מ דהכא. משום דלעיל לא סגי אלא בעל מנת. דאי לאו הכי. הך דלמלאות או להוליך. אינו ענין * בד"ו הגי' האחד לקדש כשר. בד"ו ובד"פ ליתא תיבות אלו המוקפין. בד"ו ובד"פ ליתא תיבת מהן (הא'). לכפאה כו']:
ואם גדר פסול. ואשמועינן דאע"ג דלא חידש כלום אלא עשהו כבתחלה. מלאכה הוי ופסול. נ"ל. מהר"ם:
האוכל ע"מ לקצות. פי' הר"ב לאחר שמלא כו' היה מלקט בתאנים ע"מ לייבשן כו' ולאחר לקיטתן אכלן כו' ודוחק לפרש כן. דאיפכא ה"ל למתני ע"מ לקצות ואכל. אבל הרמב"ם כתב אם קלה פירות לאכול אע"פ שכונתו להקצות השאר כשרים. ואם הקצה קודם מתן האפר. פסול:
