פָּרָה ח׳ · א׳

שנים שהיו שומרים את השוקת שנתמלא מים לקדשו באפר חטאת:

כך פירשתי לשיטת הראב"ד [פי"ג מפרה]: אמנם הר"ב וכל שאר רבותינו ז"ל פירשו. דחיישי' שמא נפלו מים בעלמא על הסנדל. דאפילו היו המים טהורים. טמאין הן לחטאת [כפ"י מ"ב]. ואי"להק על זה. דל"ל שנפלו משקין על הסנדל. בל"ז הרי דורס כל היום בהן בשוק שיש שם מי שופכין וכדומה. ונטמאו לחטאת. י"ל אי משום הא הי' אפשר שינעל באותה שעה סנדלין חדשים. אבל אי"ל אי משום שופכין. הרי לא חזו למאכל אדם. ואין בהן טומאה דליתא. דזהו רק לענין שיקבלו טומאה. אבל שופכין כיון שכבר גזרו בהן טומאה [כמכשירין פ"ב מ"ג] לא פרח מנייהו טומאה עד שיפסלו מאכילת כלב [ועי' בכורות כג"א ורמב"ם]. אבל הראב"ד הקשה על פי' זה. דעד שניחוש למשקין. ניחוש שמא נגע הסנדל בשאר טומאות. ואם שי"ל דרק למשקין המצויין חששו. אבל לא לטומאות שאינן מצויין עכ"פ ק"ל א"כ כשטבל וטיהר הסנדל. יהי' מותר לנעלו ותו למה רק מהמקדש ואילך גזרו ולא בכל העוסקין בפרה ובאפרה ובמימה. ותו דאי מחשש משקין דעלמא קאמר תנא. הול"ל המקדש מי חטאת ונעל סנדל נפסלו. ואת"ל דרק לכתחלה חיישי' לנפילת משקין על הסנדל א"כ לא הול"ל שאם נפלו וכו'. אלא שמא נפלו משקין על הסנדל ותו ק' אי מחשש משקין דעלמא שנפלו על הסנדל. מה ארי' שלא ינעלם בשעה שמקדש. הרי אפילו רק לבשו אחר שטבל לחטאת וחזר ופשטו בשעה שמקדש. הרי כבר נטמא משעה שלבשו. ודוחק מאד לומר שזה באמת כוונת המשנה. אע"כ דרק לנפילת מי החטאת על הסנדל חיישי' לכתחילה. וה"ק שאם נפלו וכו' ור"ל שאם יתברר לו אח"כ שנפלו המשקין על סנדלו אחר שנתקדשו. נטמא הסנדל אבל בדיעבד שנעל הסנדל. כל שלא ראה שנפלו לא חיישי' שנפלו ולאו אדעתי':