פָּרָה ו׳ · ד׳

ואח"כ נפל על השוקת פסול דכתיב ולקחו לטמא מאפר ונתן וגו'. וזה רק ממילא נפל מהשפה להמים. הא אם הפילו הוא מהשפה להמים. אף שלא אחז האפר בידו ממש. רק שע"י כחו נפל. כשר. דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה [כסוכה ל"ז א']. ונ"ל עוד דלהכי קאמר ואח"כ נפל. ולא קאמר ומשם נפל. לאשמעינן דדוקא בששהה קצת על שפת הכלי ואח"כ נפל לתוכו. הא אם מיד נפל מהשפה לתוכו. הו"ל כח ראשון וכשר [כסנהדרין עז"ב]:

מיהו נ"ל דמדנקט כל הנהו ולא נקט כלים. דבהקלוח ע"ג מים לחבית פסולים. לכאורה היה נראה. דאם רק היו הכלים ההם טהורים לחטאת אז המים שבחבית שמילא אותה ע"ג הכלים כשרים לקידוש. דהרי כל עיקר טעם פסולן זה הוא מדילפינן מדכתיב מקוה מים יהיה טהור, שיהי' הויית המים שבמקוה ושלקידוש ע"י דבר טהור [כזבחים כה"ב]. והרי במקוה בהעביר הקלוח להמקוה ע"ג כלים כשרה המקוה [כמקואות פ"ה מ"ב]. וכ"ש במי חטאת. לא גרע קלוח שירד על גביהן בחוץ מאילו שאב באותן הכלים ושפכן לתוך החביות דכשרים [כלקמן רפ"ז]. ואע"ג דהא דמכשרינן בירדו ע"ג כלים למקוה היינו רק באפשר שירדו לתוך המקוה מבלי שיזחילו ע"ג אותן כלים. אבל הכא הרי א"א שירדו לחבית מבלי שירדו על הידים והירקות. וא"כ בכה"ג גם בעל גבן הו"ל למפסל. י"ל דהיינו רק לענין מקוה. דאילו שאב באותן כלים ושפכן למקוה. ודאי שאובין הן. אבל הכא מי גרע מים שירדו על גבן מאילו שאבן ממש באותן כלים ושפכן לחבית דוודאי כשרים. א"כ כ"ש בירדו על גביהן להחבית: