ר׳ יהודה אומר אף מן הבית הוא מביא וכשר. דמהימנינן ליה לעם הארץ אם אומר ששמרו על טהרת חטאת, כדאמרינן בפרק חומר בקודש דעמי הארץ נאמנים על טהרת יין לנסכים ושמן למנחות, שלא יהא כל אחד ואחד בונה במה לעצמו ושורף פרה אדומה לעצמו. והלכה כר׳ יהודה:
נחלת הכלל
רמב״ם
רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12
קרויה. דלעת ששואבין בה מים מן הבורות ורוצים אנו לומר כאשר יוציא כל מה שבתוכה ישאר דומה לכלי עץ אך אם תתמיד לשאוב בה תשרה ותכנס בתוכה המים ותתלחלח ואמר שזאת הדלעת כשתשרה בהיות שואבין בה ממים שאין ראויים לקדש הנה ראוי הקדוש בה ולא נקפיד במים הנבלעים בתוכה שיצאו ויתערבו במי חטאת הנכנסים בתוך גרמה ואם נטמאת אע"פ שיטבילוה במים הראוין לקידוש אין מקדשין בה לפי שבעת הטומאה שבו המשקין הנכנסים בתוכה משקין טמאין והן מתערבין עם מי החטאת ואמר ר' יהושע בהיות ראוי הקידוש בה קודם שנטמאה ולא נקפיד במשקין הנכנסין בגרמה הנה לא נקפיד בהן אחרי הטומאה לפי שכבר טהרה ואם היינו מקפידין אחר הטומאה ולא נקדש בה מפני המשקין כך לא נקדש בה קודם שנטמאה לרפיון עצמה לפי שיצאו ממנה משקין ונתערבו במי נדה ואמר ת"ק בין כך ובין כך ר"ל בין קודם שנטמאת בין אחר שנטמאת והטבילוה אפילו במים חיים אין אוספים לתוכה מים מקודשין לבל יתערבו בהן המים אשר יצאו ממנה כמו שקדם שאין מן הראוי להוסיף דבר במי נדה ואין הלכה כר' יהושע:
נחלת הכלל
תוספות יום טוב
רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17
קרויה שהטבילוה. פי' הר"ב מעלה בעלמא לחטאת כו'. וכ"פ הר"ש. אבל הרמב"ם כתב. וז"ל אם תתמיד לשאוב בה. תשרה ותכנס בתוכה המים ותתלחלח ואמר שזאת הדלעת כשתשרה בהיות שואבין בה ממים שאין ראויין לקדש. הנה ראוי הקדוש בה כו'. ואם נטמאת. אע"פ שיטבלוה במים הראויין לקדוש כו'. נראה דלדבריו רישא דנקט שהטבילוה לאו טבילה ממש. אלא כל ששאבו בה הרבה עד שנשרים. ומשום סיפא דנטמאת. הוא דנקט שהטבילוה. דהתם צריך טבילה. אבל ברישא דשלא נטמאה. אין כאן טבילה כלל. ואף לדברי הר"ב טבילה זו לא היתה מפני הצדוקים כלל. כדמוכחת מתניתין דלקמן. מ"מ יש לדקדק בדברי הרמב"ם. שהתחיל באין ראויין לקדש. והיאך כתב אח"כ אע"פ שיטבילוה במים הראוין וכו' דמנליה. כיון דמשנתנו לא שנאה אלא אין ראוין ברישא. הה"נ בסיפא. אבל בחבורו פ"ט מה"פ [הלכה י'] כתב ברישא. המים הראוין. וכתב הכ"מ שכן היא הגירסא במשנה שבספרינו. ע"כ. ודקדקתי בנא"י והיא ע"פ דפוס ישן שבגמרא. וראיתי נדפס בה ג"כ ברישא ממים הראויין לקדש. ומהר"ם הגיה במשנה במקום שאין שצ"ל שהן:
בין כך ובין כך לא יאסוף כו'. לשון הר"ב אלא בין כך ובין כך וכו' וא"כ דברי ר' יהושע הן. וזה תימא דכיון דאדבריו של ת"ק קאי. ה"ל למימר בין כך ובין כך לא יקדש. דהא בתחלת הקדוש איירי ת"ק. אבל הר"ש לא כתב אלא. וא"כ לאו דברי ר' יהושע הן. ואתאן לת"ק. וכ"כ הרמב"ם בהדיא. ואמר ת"ק בין כך ובין כך וכו'. וכתב הטעם שאין אוספין לבל יתערב בהן המים אשר יצאו ממנה כמו שקדם. שאין מן הראוי להוסיף דבר במי נדה. ע"כ. כלומר מה שאין כן בתחלת הקדוש. שאין כאן ערוב שאינן מקודשים במקודשים. שכיון שעכשיו הוא דמקדש בתחלה. רואין המים הבלועים בה שמתקדשים ג"כ. ואם שוב יפלטו לא אכפת לן שהרי גם הם מקודשים. ולא ישרו בעיני דברי הכ"מ בזה שכתב. וז"ל והטעם שהחמירו בלאסוף משום דכל לאסוף עשוי הוא (להשהות) אותם בתוכה זמן מרובה ובודאי תפלוט מה שבלוע בה. אבל כשמקדש בה. עשוי הוא שלא לשהותם בתוכה. הלכך לא חיישינן שתפלוט המים שבתוכה עד כאן. כי מי הגיד לו שכשמקדשין בכלי שאין שוהין אותו בו. אבל מערין אותו לכלי אחר. ולמה כל החרדה הזאת לערות אותן מכלי שנתקדשין בו. לכלי אחר:
ולן על הכבשן ר"ל אף מהשעה שהכלים עדיין בתוך הכבשן. שלא נגמר צירופן. הרי אז עדיין אין לחוש שכבר נטמאו בידי ע"ה. מדלא נגמר מלאכתן עדיין [ככלים ספ"ד]. אפ"ה גם מאותה שעה אינו רשאי להעלים עינו יומם ולילה מפתח הכבשן כל עוד שהכלים בתוכו. עד שיגמרו ויוציאן החבר בעצמו משם. ולפיכך אם לא יגמרו הכלים בהכבשן עד למחר. צריך החבר לשכב ולישן על פתח הכבשן ממש. דפתח הכבשן בראשו הי'. דאל"כ חיישינן שמא כשישן יפתח הע"ה את הכבשן. לראות אם כבר נגמרו הכלים ויטמאן:
והר"ב כאן כתב דמיירי שתקנה לשום לתוכה האפר או מי חטאת משמע מדבריו דאף למי חטאת צריך שיהי' טבו"י דוקא. וק' הרי במשנה ה' לקמן אמרינן בפירוש דאפילו בכלי גללים ואבנים מקדשין. והרי הנך מדאמקט"ו א"א שיהיו טבו"י. ואי"ל דדוקא הכלי שמקדשין בו המים בהאפר שרי כשאמקט"ו. אבל הכלי ששואבין בה המים לחטאת צריך שתהי' כלי שמקט"ו. ליתא. דמ"ש זו מזו. ותו בפירוש תנינן שהתינוקות שאבו המים בכוסות של אבן [כפ"ג מ"ב]. גם אי"ל דהר"ב ס"ל דאף דרשאי ליקח להאפר או לקידוש גם כלי שאמקט"ו. עכ"פ כל שלוקח כלי שמקט"ו. צריך שיטמאנו ויטבלנו כדי שיהי' טבו"י דוקא. עכ"פ אי נימא כהר"ב דאין חילוק בין מי חטאת לאפר חטאת דבשניהן כשירצה להשתמש להן בכלי המקט"ו. צריך שיהי' טבו"י דוקא. דהיינו שיטמאנו ויטבלנו. וישתמש בו קודם הע"ש. א"כ א"א כלל שישתמש בכ"ח לחטאת. דהרי כ"ח שנטמא לא מהני לי' תו טבילה [כשבת דפ"ד]. וא"כ האיך נפרנס משנתנו בריש פרקין וכמה דוכתי בש"ס דאמרינן בפירוש שלקחו חבית חרס ושאר כ"ח לחטאת. ואת"ל כמ"ש לעיל (סי' א') דגם כ"ח שרי לאפר. עכ"פ ק' לרבינו הר"ב דידי' אדידי'. דלעיל במשנתנו כ' דלר' יהושע להכי לא שרי לכתחלה לשום מים שירצה לקדש. לתוך קרויי'. דחיישינן שמא יפלוט. וק' הרי בל"ז לר' יהושע א"א שיקדש בקרויי'. דהרי קודם שנטמאת טומאה דאורייתא בכל הכלים אסור לקדש. ולאחר שנטמאת. גם לת"ק אסור לקדש בקרויי'. א"כ דדוקא באפר החטאת שהקפידו הצדוקים בגופה לומר שבמעורבי שמש היתה נעשית. להכי תקנו חז"ל להוציא מלבן של צדוקים דגם אפר גופה תעשה בטבו"י דוקא. אבל במי חטאת לא גזרו. מדכבר מוכח לעין כל שלא כדבריהם. כשהקלנו באפרה. להכי אף דקיימא לן דלמלאות ולקדש ולהזות כולן סגי כשהן טבו"י. אפ"ה רשאי ליקח גם כלי שהוא טהור גמור. כגון כ"ח חדש או כלי גללים ואבנים וכדומה. והנה הרמב"ם אף שבפירוש המשנה הכא כתב כהר"ב. דמיירי הכא בירדו למלאותו אפר חטאת או מי חטאת. אפ"ה כפי הנראה שבימי זקנותו חזר בו בחיבורו [בספ"א דפרה] כתב בפירוש דרק אותו כלי שישום לתוכה האפר פרה. צריך שיהי' טבו"י. ובתר הכי מיד מייתי דין משנתנו שחתך שפופרת לשום לתוכו אפר חטאת. ורק בפ"ו [ה"ג] דייק וכתב דינא דמשנה ה'. דבכל הכלים מקדשין. ואפילו בכלי שאמקט"ו. ש"מ דס"ל לחלק בין כלים שצריך להאפר. היא צריכה שתהי' טבו"י. אבל הכלי שצריך להמי חטאת. לא. וכמו שכתבנו. ורק שבפ"י [ה"ה] כתב שגם למלוי ולקידוש והזיי' רשאי ליקח כלי טבו"י. וגם סוף דבריו שם יש ליישבן שכך כוונתו. ודו"ק. מיהו נ"ל דאף לפמ"ש דכל כלי שצריך להאפר הי' צריך שיהי' ראוי לקט"ו. כדי שיהי' אפשר שתהי' טבו"י. אפ"ה הקלל שהי' עומד בפתח העזרה עם אפר פרה. בו היו מקפידין שיהי' מאבן אף שכלי אבן מדאמקט"ו א"א שיהי' טבו"י. אפ"ה מדנצרך רק לכהן העושה הפרה. בו בעצמו כבר הי' בו הוכחה שלא כדעת הצדוקים. מדהי' הוא עצמו טבו"י להכי הא עדיף ליקח כלי שאמקט"ו כלל:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
רש״ש · פָּרָה ה׳ ג׳
א׳
תוי"ט ד"ה קרויה. מ"מ יש לדקדק כו' והאיך כ' כו' הראויין כו' דמנליה כו'. אין זה דקדוק של כלום דלענין טומאה מה לי ראויין מ"ל שאינן ראויין:
ב׳
ד"ה בין וכו'. רואין המים הבלועין בה שמתקדשים ג"כ. זהו לפי הגי' שהביא לעיל דגרסי' ברישא במים שהן ראויין לקדש. ועי' לקמן בס"פ ומש"כ שם. אבל הר"ש כתב בפרק דלקמן מ"ג דהטעם דמים שבספוג אינן מקודשים מפני שלא נכנס הקידוש לתוכן. וא"כ כש"כ המים הבלועים בכלי. אכן הרמב"ם שם כתב הטעם משום דאין מקדשין אלא בכלי כדלקמן מ"ה אך מ"מ קשה דא"כ אפי' נטמאה נמי יטהרו המים הבלועים ע"י השקה עי' פ"ח דטהרות מ"ט בדבריו ד"ה מקל ובסוף מקואות ויל"פ דזהו כוונת ר' יהושע דאם מקדש בתחלה מטעם שגם הבלוע מתקדש אף בסוף כו' מטעם השקה. ואם אינו כו' דבלוע לא הוי השקה אף כו' דגם הקידוש לא תיהני להבלוע ואולי טעמא דת"ק דאין השקה מועלת למי חטאת אף קודם שנתקדשו משום מעלה כמו דלא מהני לקודש אחר הקדשן עי' פסחים (לד ב) וע"ע פ"ו דמקואות מ"ו:
