הַמַּטְבִּיל כְּלִי לְחַטָּאת בְּמַיִם שֶׁאֵינָם רְאוּיִים לְקַדֵּשׁ, צָרִיךְ לְנַגֵּב. בְּמַיִם שֶׁהֵם רְאוּיִים לְקַדֵּשׁ, אֵינוֹ צָרִיךְ לְנַגֵּב. אִם לְהוֹסִיף לְתוֹכוֹ מַיִם מְקֻדָּשִׁין, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ צָרִיךְ לְנַגֵּב:

טובל ולן על הכבשן. מתחיל לשומרן בטהרה שלא יגע בהן עם הארץ מקודם שיצרפו בכבשן, דהוא גמר מלאכתן לקבל טומאה:

הנה התבאר לך שראוי למלאת ולקדש בכל הכלים ואם היו כלי עץ או כלי מתכות טמאין ויוטבלו לקחת מהן מי חטאת וכבר הטבילוה במי מקוה במים שאין לקדש מאלו המים אלא ממי מעיין למאמר האל יתברך (במדבר יט) מים חיים ינגב אלו הכלים מלחות מי המקוה אשר בהן ואז יקדש באלו הכלים ואם הטביל אלו הכלים במים חיים לא יצטרך לנגבן ואם היה כוונתו שישי' באלו הכלים מים מקודשין לא שיקדש בהן עצמן הנה א"א מבלי שינגבם לפי שאין מותר שיוסיף מים ואפילו נתמעט שעורן של מים המקודשים שלא יתערבו שאין מקודשין במקודשים כלל אבל מעת הגיע האפר במי מעיין שבכלי הנה משפטו שיזה ממנו עד שיכלו אלו המימות ולא יוסיף בהן מים אחרים אע"פ שהאפר נשארת:

המטביל כלי לחטאת. פי' הר"ב כלי שטף עיין מ"ש במשנה ה':

אם להוסיף לתוכו. והר"ב העתיק אם לאסוף וכ"כ הר"ש. אבל הרמב"ם פי' לפי שאין מותר שיוסיף מים ואפילו נתמעט שיעורן של מים המקודשים שלא יתערבו שאין מקודשים במקודשים כלל. אבל מעת הגיע האפר במי מעין שבכלי הנה משפטו שיזה ממנו עד שיכלו אלו המימות. ולא יוסיף בהן מים אחרים אע"פ שהאפר נשארת. ע"כ. נראה לכאורה שאפשר שגירסתו להוסיף כגי' הספר. אלא שבמשנה דלקמן כתב אין אוספין ומפרש שאין מן הראוי להוסיף כו'. ובחבורו פ"ט מה"פ [הלכה ט']. העתיק לאסוף כדהכא. וכן בדלקמן. וכן הגיה מהר"ם: