פָּרָה ה׳ · ד׳

ובתרומה. אם מביא כלי חרס להניח בו תרומה:

העיקר אצלינו שהכלים הנגמרים בטהרה צריכים טבילה בקדש ואין ספק שהחטאת קדש וכבר התבאר זה בסוף חגיגה (דף כג.) וא"ר אליעזר שהם עשו מדרגת זה הכלי ואע"פ שנגמר בטהרה מדרגת כלי טמא והוא שצריך טבילה והערב שמש ואם הטביל מיד ושם בו מי חטאת או אפר חטאת יהיה מחלוקת הצדוקין בזה מבואר לפי שלא העריב שמש זה הכלי ואנחנו נאמר אליהן זה הכלי הוא במדרגת טמא וצריך טבילה ועם כל זה לא נצריכהו הערב שמש כפי מה שביארנו שהפרה וכל מה שתולה בה כשר בטבול יום ואמר ר' יהושע לא יספיקנו זה לפי שזאת השפופרת כלי טמא הוא בגזרה דרבנן כמו שהתבאר בחגיגה (שם) אבל בלי ספק יטמא הכלי טומאה אמתית ואז יטביל וישתמש בה בחטאת עד שיתאמת בה אל הצדוקים שאנחנו נשתמש בכל עניני החטאת כולן טבול יום כמו שביארנו ושפופרת הוא אבוב קנה כשיוציא מה שבפנים מהמוח הנקרא פלוס וכבר התבאר בסוף י"ז מכלים שאבוב כשיוציא מה שבפנים מהמוח הלבן הנקרא פלוס נהיה כלי מקבל טומאה כשאר כלי עץ ואמר יתברך (במדבר י״ט:י״ז) ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי הנה כל מה שהוא פסול לאסיפת האפר פסול לקדש ואמר באסיפת האפר (שם) ואסף איש טהור ואמרו טהור להביא את האשה ורבי יהודה אומר שאמר ולקחו ולא אמר ולקח ירצה בו שראוי שיהיה גדול או קטן ויפסל באשה ובאנדרוגינוס לאומרו ונתן עליו ולא ונתנה. וזו מלה מורכבת ואין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי אליעזר:

שפופרת. פירש הר"ב של קנה. וכשהוציא כל הככי שבה. דאז מקבלת טומאה. כדתנן בספי"ז דכלים:

לחטאת. פירש הר"ב לשום בה מי חטאת או אפר חטאת. וא"צ לאפר חטאת שיהיו כלי אבנים אחר שעבר עשייתה. שמשום שנעשית בטבולי יום החמירו בה כל החומרות. ואחר כך אין לחוש עוד לשיזלזלו בה. כ"כ התו' פ"ג דחגיגה דף כ"ג [ד"ה שפופרת] וכ"כ בפ"ו דנדה דף מ"ט [ד"ה כשר] לענין קדוש מי חטאת. והכי תנן לקמן:

רא"א יטביל מיד. פי' הר"ב ואיכא הכירא כו' דכלים הנגמרים כו' ועדיין הוא לח. דרוק אינו מטמא יבש. כדתנן ברפ"ז דנדה ופי' הר"ב שם בחגיגה [פ"ג משנה ב']. ומ"ש הר"ב דטבילה זו א"צ הערב שמש. גמ' דחגיגה [דף כ"ג] ופי' התוס' מדלא תנא התם בהדיא. וכי תימא א"כ הייתי אומר דלתרומה טבילה מיהא בעיא. וי"ל דליכא למטעי בהכי. דא"כ נימא בהדיא צריכין טבילה לתרומה. והערב שמש לקדש. ע"כ. ומ"ש הר"ב דלגבי פרת חטאת עשאוה כטמא מת בשביעי שלו גמרא שם וכשמזה ביום הז'. מזה ואח"כ טובל. כמ"ש הר"ב בסוף מכילתין:

רי"א יטמא ויטביל. פירש הר"ב דבענין אחר ליכא היכרא כיון כו' לא בעו הערב שמש לקדש. וכ"כ הר"ש. וכלומר שאף על פי שלחטאת עשאוה כטמא מת לטמא אדם. כיון דגם לקדש אין בו הערב שמש. אין הצדוקים מרגישין בכך. דהנך חומרות כולהו מדרבנן. והרגשת הצדוקים תהיה במה שאנו מטמאים במקום אחר עד שיעריב שמשו. וכדפרישנא בפ"ג משנה ז' [ד"ה ומיטמאים]. ולפיכך כשאין צריך הערב שמש אף לקדש. לא ירגישו במה שעכשיו ג"כ אין מצריכין הערב שמש:

הכל כשרים לקדש. לר"י לאתויי קטן. לרבנן לאתויי אשה. גמרא פ"ק דערכין דף ג' ועיין מ"ש פרק בתרא משנה י'. ומ"ש הר"ב כדדרשינן איש להכשיר את הזר כו'. וליכא למדרש איפכא. איש ולא אשה. טהור ואפילו קטן. דאמר בפרק טרף בקלפי (יומא דף מ"ג) כל הפרשה כולה משמע מקרא זה מוציא מיד משמע מקרא שלפניו. רש"י פ"ח דיבמות דף ע"ב. ולהכי דרשינן להכשיר את הזר. להוציא ממשמע מקרא שלפניו דדוקא בכהן:

לקדש. לשון הר"ב להשליך האפר ע"ג מים. ע' בפי' הר"ב בפ"ק דתמורה מ"ה ומ"ש שם. וכבר רמזתי זה לעיל ספ"ד:

קטן. עיין בפרק בתרא מ"י:

רבי יהודה מכשיר בקטן. פי' הר"ב דאם איתא כו' לכתוב ולקח לשון יחיד וכו' מאי ולקחו דאפילו הנך דפסולים כו' כגון קטן. והא דמכשיר טפי בקטן. מבחרש ושוטה. י"ל משום דאתי לכלל דעת. תוס' פ"ד דיומא דף מ"ג. ובגמ' ורבנן אי כתב ולקח ונתן. ה"א עד דשקיל חד ויהיב חד דאותו דשקיל האפר יתנהו אל המים. כתב רחמנא ולקחו. ואי כתב רחמנא ולקחו ונתנו ה"א עד דשקלי תרי ויהבי תרי כתב רחמנא ולקחו ונתן. דאפילו שקלי תרי ויהיב חד:

ופוסל באשה. פי' הר"ב דכתיב ונתן ולא ונתנה אע"ג דכל התורה כולה בלשון זכר נאמרה. ואפ"ה לא ממעטינן אשה אלא היכא דכתיב איש בהדיא (כמ"ש במ"ז פ"ד דב"ק) י"ל דשאני הכא מדשני קרא בדבוריה ולקחו לשון רבים. והדר כתיב ונתן לשון יחיד. להכי דרשינן ולא ונתנה תוס' דיומא (שם ד"ה ונתן):

ובאנדרוגינוס. אבל טומטום אפילו ת"ק פסל ליה מפני שהוא ספק ערל כדאמר בפ' הערל *[לענין תרומה] (טומטום שקדש קדושו פסול מפני שהוא ספק ערל) וערל שקדש (קדושו) פסול. דס"ל כר"ע דמרבה ערל כטמא (בר"פ דהערל) לענין שאסור לאכול בתרומה *[מדכתיב (ויקרא כ״ב:ד׳) איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב. ומדרבי [לענין תרומה] גבי טמאים ש"מ דכי הדדי נינהו] והא דלא קתני ת"ק (חוץ) מטומטום. י"ל אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ. ותנא חוץ מחש"ו. ושייר ערל וטמא וטומטום. תוס' (שם ד"ה הכל) ועיין בפרק בתרא משנה י'. ששם יש לי מקום להאריך בזה בס"ד: