פָּרָה י״ב · ט׳

הזאתו פסולה והא דאצטריך תנא למיתני ג' בבי. דהיינו ספק דמחוט וכוש. וספק דמכלי לחבירו. וספק דמחרס למחט. ה"ט. דאם בספק דמחוט וכוש. סד"א התם הוא דפסול. מדיש ספק אם היתה הטיפה זו כלל על האזוב. אבל בהספק דמכלי לחבירו. דבוודאי יצאה ההזאה מהאזוב ממש. ורק מסופק אם בא ההזאה מהאזוב לכלי זה. אימא דכשר, קמ"ל. ואי מהא. סד"א התם הוא דפסול. משום דאי נתמצה מטיפת ההזאה מהכלי שהיה צריך הזאה. הרי כבר נעשה מצותה של הטיפה. ואין קרויין עוד מי חטאת. אבל במסופק שמא מהחרס נמצה על הכלי. הרי גם אם הי' כן. הרי החרס לא היה צריך הזאה ולא נעשה מצותה של הטפה. וסד"א דכשר, קמ"ל:

ורתוי"ט הביא דברי הר"ש. שפי' מחלון של רבים ר"ל שנטמא ע"י ספק טומאה שאירע לו מחלון של רבים. דהו"ל כסט"ו בר"ה. ותמה על הר"ש. דא"כ מחלון של יחיד בסיפא. היינו בסט"ו שאירע לו ברה"י. וקאמר דחייב קרבן. ואמאי. והרי ספק. ואיך יביא חולין לעזרה והרי אין מביאין קרבן על הספק מקדש וקדשיו מה"ט. ותו ברישא ל"ל הזאה הרי סט"ו בר"ה טהור. ולהכי יאחז צדיק בדרכו לפרש משנתנו כמהר"ם דמיירי שנפסלו המים מדהניחן מכוסה ומצאן מגולה [ור"ל שמצוי שם חולדה] או איפכא. ופטור מדהו"ל למפרע בסט"ו בר"ה, עכל"ר. ולפ"ז צ"ל דאע"ג דלעיל [רפי"א] פסלינן להמים בכה"ג. היינו רק לכתחלה. אבל בשכבר נכנס למקדש פטור מדלא נפסלו רק מחמת ספק. ול"מ יש לכוון גם דברי הר"ש שכוונתו כמהר"ם שהמים היו טמאים מספק טומאה בר"ה. וכן נוטין דברי הר"ש קצת. אמנם תמהני מאד דכיון דוודאי טמא וספק אם נטהר בהזאה כדינו. מי עדיפא הזאה מטבילה בכה"ג דאמרינן דאין ספק טבילה מוציא מידי ודאי טומאה [כרפ"ב דמקואות]. ותו תמוה מאד שהקו' שהקשה רתוי"ט אהר"ש ק' נמי לפי' מהר"ם דלמה יתחייב קרבן בסיפא בסט"ו ברה"י. ותו האיך קאמר ברישא דלהכי פטור מדהו"ל סט"ו בר"ה. הרי הא דמטהרינן ספק טומאה בר"ה. רק כשאין רוב טמאים אצלו [כטהרות פ"ה מ"ז]. והרי בספק נגיעה שבמי חטאת בר"ה. רוב טמאים אצלו [כלעיל ר"פ י"א]. וא"כ כיון דמדאורייתא אזלינן בתר רובא אפילו לענין מיתה ומלקות. אין ספק כלל כאן דפטור בנכנס למקדש. ואת"ל משום דהא דרוב טמאין אצל חטאת. היינו רק מד"ס. דמדאורייתא רק טמא גמור מטמא לחטאת. א"כ הו"ל ספק דרבנן ולקולא. ולהכי פטור. עכ"פ נהי דלא תקשי קו' רתוי"ט. דאי בספק טומאה איירי. האיך יחויב בקרבן בהוזה מחלון של יחיד. הרי אין מביאין קרבן על ספק טומאה [ככריתות פ"א מ"ב]. די"ל ספק טומאה שאני. דכוודאי דיינינן לה כשהספק הוא ברה"י [כנדה דג"א]. ומה"ט לא תיקשי אי משום ספק טומאה. למה לן לומר דלהכי מחלון של רבים פטור משום סט"ו בר"ה טהור. הרי בל"ז אין מביאין קרבן אספק וכדאמרן. די"ל דאי לאו סט"ו בר"ה טהור. הו"ל כספק טומאה ברה"י דכוודאי דיינינן לה. עכ"פ ק' אי משום סט"ו בר"ה טהור. א"כ הו"ל להתנא לאשמעינן רבותא טפי. דאפילו לכתחלה מותר לכנוס למקדש. ותו אי בספק טומאה איירינן מה אצטריך לאשמעינן דכהן גדול פטור גם אספק טומאה ברשות היחיד. מה אריא ספק טומאה. הרי אפילו ודאי נטמא ושגג ונכנס למקדש טמא פטור מדמעטי' קרא [כהוריות דט"ב]. אע"כ כדברינו בפירושנו בפנים דאפילו ודאי נפסלו או נטמאו המים. פטור כשכבר נכנס. ומשום דאנוס היה. דאין לו לדקדק אחר רבי'. ולפיכך לכתחלה באמת אסור לכנוס. עד שיחזור ויזה ממים כשרים. ונם לא תקשי בכה"ג דפטור. מה אריא דהוזה ממים הפסולים. הרי אפילו לא הוזה כלל. אם נכנס למקדש טמא בשוגג פטור. די"ל דסד"א דהא דמעטי קרא מקרבן. היינו בשוגג גמור. אבל בהוזה ממים פסולים שברה"י. דמדהו"ל לחקור. הרי פשע. סד"א שבשוגג שבא מכח פשיעה לא פטרי' רחמנא. קמ"ל:

תוי"ט ד"ה להזיה. ובמתני' דלעיל קתני לטהרה כו'. ול"נ דלטהרה פי' דאם בא לטבלם צריך לפרקם משום חציצה. והכא לטבילה א"צ להתירם רק לענין הזאה אינן חבור דאם הזה ע"ז לא הזה ע"ז. אך בשבת (מ"ח ב') ובתוס' שם לא משמע כן:

תור"ע אות י"ח. מה שהעמיס בכוונת קושיית התוס' בשבת דל"ל למיפרך מברייתא כו' אינו מוכרח די"ל דכיוונו להקשות מדוע הקשו ממשנה דעוקצין ולא ממשנה שלפנינו המוקדמת. אמנם בר"ש מבואר להדיא כדבריו: