פָּרָה י״ב · ח׳

ספק מחברו מיצה עליו מלת מיצה לשון סחיטה הוא [כמו ונמצא דמו על קיר]. והכא ר"ל שמא נסחט ונטף מטפת הזאה של כלי א' על כלי אחר שבצדו:

ותמהני מאוד א"כ איך אפשר שיהיו המנטפין כשרים. והרי אותו האדם שהטביל את האזוב להרמב"ם או הזה בו להראב"ד על דבר שאינו מקבל טומאה. הרי נשא המי חטאת שבאזוב שלא לצורך הזאה. ונטמא האדם מיד [כרמב"ם רפט"ו מפרה]. והוא צריך ביאת מים חיים מן התורה. שפוסל המי חטאת שבאזוב כשנשאן [כפי"א מ"ו]. ותו גם בל"ז כיון שנטמא האדם. והוא נוגע בהאזוב. ואע"ג דהאזוב עצמו מדיחדו למי חטאת אינו מקבל טומאה [כלעיל פי"א מ"ח]. עכ"פ כיון שבאותו שעה שנגע האדם בהאזוב. האזוב נגע גם במי חטאת הבלועין בהן. הרי אין מונין ראשון ושני בחטאת והו"ל כאילו נגע האדם בהמי חטאת הבלועין בעצמן. ונטמאו המי חטאת גם במגע [כלקמן מ"ו]. ואת"ל כיון דכל טומאת האדם מכח מי חטאת הטהורים קאתי להכי אינו חוזר ומטמאן [כלעיל פי"א סי' כ"ב. ועי' תוס' ישנים יומא די"ד ד"ה דאי שכתבו להיפך]. עכ"פ ק' רישא בשטבל על דעת כך והזה על דעת כך. לרמב"ם ודעימי' שהכל הולך אחר כוונתו בשעה שהטביל ק' רישא וסיפא. רישא ק' דקאמר דבטבל האזוב להזות על אדם טהור הראוי לקבל טומאה. והזה באמת על הבהמה. רשאי להזות עם המים שמובלעין עדיין בהאזוב. ואמאי. נהי שלא נטמאו המי חטאת שבאזוב. עכ"פ האדם נטמא מדהזה הזאה פסולה ונשא מי חטאת שלא לצורך הזאה. וקרא צווח והזה הטהור על הטמא. וזה טמא הוא. וכ"ש דק' סיפא נמי. בשהתכוון בשעה שטבל האזוב להזות על הבהמה. האיך אמרינן שישנה ויחזור לטבול האזוב כדי להזות על הטהור. הרי כבר נטמא המזה מדנשא ודאי מי חטאת שלא לצורך הזאה. ואיך ישנה ויטבול האזוב תוך הכלי שהמי חטאת בתוכן. הרי יטמא המי חטאת שבכלי כשיסיטן. ואיך יזה מהן על הטמא. והרי הוא עצמו טמא. והתורה הצריכה שיהיה המזה טהור. ודוחק מאוד לומר דהא דקאמר במשנה ישנה. ר"ל אדם אחר יחזור ויטבול האזוב להזות על הטמא. ואיך כל רבותינו המפרשים יעלימו עין מאפרוחיהם הרכים שבקן הטהור מלפרש לנו כן. וגם להראב"ד ורב"א קשה רישא וסיפא. דברישא קאמר לא ישנה. ופי' הראב"ד דאסור להזות מהטפה שנשארה בהאזוב. והיינו משום שהזה באמת על דבר שאינו מקבל טומאה. וק' ול"ל הך טעמא. והרי בל"ז אסור להזות בהזאה שבידו מדהוא אדם טמא. וכ"ש דקשה סיפא בהתכוון בשעת טבילה להזות על בהמה. דאמרינן דרשאי לשנות להזות מי החטאת שנשארו עדיין בהאזוב. על אדם טמא. וק' והאיך יהיה רשאי הרי טמא הוא מדנשא מי חטאת שלא לצורך הזאה. ודוחק ג"כ לומר דדוקא כשנשא המי חטאת בעינא שראויין להטביל בהן האזוב ולהזות מהן, נטמא. אבל הנך מי חטאת שבלועין באזוב אין ראויין להזאה עד שיוחזרו לתוך המי חטאת שבכלי. להכי קודם שחזרו להמי חטאת שבכלי אינן ראויין להזאה. ואינן מטמאין להנוגע והנושא אותן. ליתא, דהרי אם גם נפסלו וגבלו בטיט מטמאין עכ"פ מדרבנן [כלעיל פ"ט מ"ה]. וכ"ש הנך דעדיין ראויין להזאה. ודאי לא גרעי מדבילה מלוחלחת מי חטאת. דהנוגעה טמא מדאורייתא וחייב מיתה כשאכלה והיא תרומה [כלעיל פי"א מ"ג]. וגם אי"ל דאע"ג שהיה מתחלה כוונתו להזות על הבהמה. אפ"ה כשהזה בסוף על הטמא. אמרינן ברירה. דהוברר הדבר מעיקרא שנשאן לצורך הזאה. גבי הא ליתא דהרי טומאת נושא מי חטאת שלא לצורך הזאה. דאורייתא היא. ובדאורייתא אמרינן אין ברירה [כביצה לח"א]. ותו גם להך מ"ד דאית לי' ברירה גם בדאורייתא לא אתיא שפיר דכל ברירה היינו רק כשבתחלה היה מחשבתו סתם. אמרינן שאח"כ כשפירש. הוברר הדבר למפרע כאלו פירש מתחלה מה שפי' בסוף. וה"ה הכא. אילו מתחלה היה טובל האזוב סתם שלא לשום כוונה. ואח"כ היה מזה ממנו על הטמא שייך שפיר לומר ברירה. דהיינו שנחשב כאלו מתחלה היתה כוונתו להזות על הטמא זה. אבל זה מתחלה טבל כדי להזות על הבהמה. ומיד נטמא מדנושא מי חטאת שלא לצורך הזאה. והאיך כשיזה ממנו אח"כ על הטמא יחזור לטהרתו. אתמהה. וכי טומאה שבו להיכן הלכה [כפסחים לג"ב]. ולכאורה היה מקום לומר דאתיא ככלל הג' שכתב הרמב"ם בפי' משניות [פרה פ"י מ"ו] דהטהור לחטאת אינו נטמא ממי חטאת. והרי הכא ע"כ רק בטהור לחטאת מיירי. אבל הרי כבר הוכחנו לעיל [פי"א בועז סי' י"ג] דהרמב"ם בחיבורו [רפט"ו מפרה] ס"ל דגם הטהור לחטאת שנגע או נשא המי חטאת שלא לצורך הזייה נטמא. אחר כל זה ויגל ד' את עיני וארא כי בתוס' ישנים [יומא די"ד] הביאו קושיא זו דאמאי בהתכוון להזות על דבר המקבל טומאה לא נפסלו המים עכ"פ הרי נטמא המזה. ותירצו דמדהאדם שהתכוון להזות עליו מקבל טומאה. אין דין המזה כנושא המי חטאת. ולא הבנתי מה יענו רבעתו"ס בסיפא בהתכוון להזות על הבהמה והזה על האדם. הרי כוונה להזאה כזו ודאי שלא לצורך מחשבה וטימאה להמזה. ואיך רשאי שוב להזות. ועמ"ש תוס' שם בגי' רבינו חננאל. ולא נשאר לנו דרך ישוב רק או שנאמר דרק אחר יטבול כשר להזות. או שנאמר דמיירי הכא שמיד בטבילה ראשונה התכוון להזות על הבהמה ואח"כ על האדם. וכיון דהזאת הבהמה כליתא דמיא הו"ל כאילו הטביל רק להזות על הטמא לחוד. והו"ל כנשא מי חטאת לצורך הזאה. אולם גם בב' תירוצים האלה לא מצאה היונה העיפה מנוח לשאר קושיות שהקשינו לעיל. והקב"ה ברוב רחמיו יאיר עינינו במאור תורתו:

לגין של חטאת שנטמא אחוריו נטמא תוכו. לשון הרע"ב דשאר טהרות (ולשון הרא"ש דבכל שאר מילי) לא נטמא תוכו. ל"ד דגם לקודש אין אחורים ותוך כדאיתא בחגיגה רפ"ג ובכלים פכ"ה מ"ט: