כִּסּוּי מֵחַם שֶׁהוּא מְחֻבָּר לְשַׁלְשֶׁלֶת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, חִבּוּר לַטֻּמְאָה וְאֵינוֹ חִבּוּר לַהַזָּיָה. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, הִזָּה עַל הַמֵּחַם, הֻזָּה הַכִּסּוּי. הִזָּה עַל הַכִּסּוּי, לֹא הֻזָּה הַמֵּחָם. הַכֹּל כְּשֵׁרִים לְהַזּוֹת, חוּץ מִטֻּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס וְהָאִשָּׁה. וְתִינוֹק שֶׁאֵין בּוֹ דַעַת, הָאִשָּׁה מְסַעַדְתּוֹ וּמַזֶּה, וְאוֹחֶזֶת לוֹ בַמַּיִם וְהוּא טוֹבֵל וּמַזֶּה. אִם אָחֲזָה בְיָדוֹ, אֲפִלּוּ בִשְׁעַת הַזָּיָה, פָּסוּל:
הטקסט מוצג עם ניקוד
אמר הש"י (במדבר יט) וטבל במים איש טהור ואמר טהור לרבות את הקטן שיש בו דעת ואחר אמר והאשה מסעדתו ומזה ר"ל שאם היתה אשה שפסולה להזות ראוי היא שתעזור המזה ותחזיק אלה המים אשר יזה ממנו ר"ל מי נדה אך לא תחזיק יד המזה כלל:
הכל כשרים להזות. לאתויי ערל פירוש שמתו אחיו מחמת מילה כדר"א דאמר ר"א ערל שהזה הזייתו כשרה. גמ' פ"ק דערכין דף ג'. ובפ"ח דיבמות דף ע"ב מפרשינן טעמא דר"א מידי דהוה אטבול יום שאע"פ שאסור בנגיעה לתרומה. כשר לפרה. ואני תמה דבפ"ה מ"ד [ד"ה ובאנדרוגינוס] כתבתי בשם התוס' שדקדקו מדלא קתני התם טומטום. דלכ"ע פסול לקדש. לפי שהוא ספק ערל. והא הכא מרבינן לערל דכשר להזות. ואין לחלק בין קדוש להזייה לענין ערל. דדוקא מאי דכתיבו בפרשת פרה אמרינן דכולה פרשתא משמע מוציא מיד משמע. ומשמע ממילא. כמ"ש לעיל שם. ועוד אכתוב זה בדבור דלקמן. אבל ערל דמסברא בעלמא איכא להכשירו או לפוסלו אין לחלק ביה שאם הסברא להכשירו בהזייה מידי דהוה אטבול יום. א"כ בקדוש נמי. ואם סברא לפוסלו כי טמא א"כ בהזייה נמי. ובגמרא דיבמות מותבינן ברייתות אהדדי. חדא דמכשיר ערל להזייה וחדא דפסלה ערל לקידוש. ומשנינן כתנאי. ש"מ דאין לחלק ביניהם. ומשום דהזייה עיקר טהרה. רבותא אשמועינן ההכשר בהזייה. והוה נמי רבותא לאשמועינן הפסול בקידוש. ולעולם כי הדדי נינהו. דמאן מכשיר בחדא מכשיר באידך. וכן בפסלות. ולאידך גיסא איכא נמי למתמה. דמאי שנא דאמתני' דהכא אמרינן לאתויי ערל. ואילו במתני' דפ"ה לא אמרי' הכי. אלא לר"י לאתויי קטן ולרבנן לאתויי אשה. והמ"נ למימר במתני' דהכא לר"י לאתויי אשה ולרבנן לאתויי קטן. ומדלא אמרינן הכי. משמע דדוקא הכא בהזיה מרבינן ערל להכשיר. ואילו לעיל בקידוש לא מכשרינן וכמ"ש שם בשם התוס' אלא שאין טעם לחלק וכ"ש שנכשיר בהזייה שהיא עיקר הטהרה ונפסול בקידוש. ועוד דאי איתא דאיכא לאפלוגי. אמאי לא משני הכי גמרא דיבמות כי מותבינן לשתי הברייתות אהדדי. דהא המכשרת מתניא בהזייה. והפוסלת מתניא בקידוש. וה"ל לשנויי דשאני קידוש מהזייה. והנראה בעיני הוא דודאי דקידוש והזייה כי הדדי נינהו. וכדמוכח סוגיא דיבמות בהדיא. ודקדוקן של התוס' נמי דייקא ממתני' דלעיל דערל פסול לקדש דיוקא הוא ואה"נ דלהזייה ג"כ פסול. וסוגיא דערכין דאמרינן אדהכא לאתויי ערל שכשר להזות. אה"נ דאף לקדש כשר. וסברא דמתני' דהכא ודהתם פליגא דודאי מדהתם איכא למידק דערל פסול כדדייקו התוס'. וא"ת ומאי דוחקא דסוגיא דערכין למוקמא בפלוגתא י"ל משום דלמימרא דהכל כשר לאתויי קטן. הוא דוחק. דהא בהדיא תני לה חוץ מתינוק שאין בו דעת. שמעינן בהדיא דאילו קטן שיש בו דעת כשר. ולא איצטריך למיתני הכל הלכך ניחא ליה טפי למימר לאתויי ערל ואתיא כר"א דמכשיר בערל. ובודאי דה"ה לקידוש אבל במתני' דלעיל לענין קידוש כיון דאיכא למידק מינה גופה דסברה דערל פסול לקדש כדדייקי התוס'. לא מצינן למימרא דהכל כשר לקדש דלאתויי ערל הוא דאתא. וצריכין לדחוקי אנפשין ולפרושי דהכל לאתויי אשה או קטן. אע"ג דבהדיא מתניא. ויוצא לנו מעכשיו דלעולם למ"ד ערל כשר להזות כשר ג"כ לקדש. ומ"ד פסול לקדש פסול ג"כ להזות. ודהני תרתי מתני' פליגי. ולענין הלכה ראיתי להרמב"ם בפ"י [הלכה ו'] שכתב הערל כשר להזות שאין הערל טמא. ובפ"ו לענין קידוש לא הזכיר דין הערל כלל. ונראה בעיני דסמך אדפ"י דלענין הזייה. ומשום דבהזייה איתמר בגמרא דערכין אמתני'. להכי כתבה אמתני' ומינה דה"ה לקידוש. והיינו דדייק [שם] למימר מילתא בטעמא. שהערל אינו טמא. לומר דמאן דפסל משום דסבר ערל כי טמא לית הלכתא כותיה. וממילא בקידוש נמי וכ"ש דכ"ש הוא להכשירו בקידוש. שאינו עיקר בטהרה כמו ההזייה. ומאי דמכרעה למפסק הכי. נ"ל משום דכיון דר"א שהוא אמורא קאמר דכשר ותניא כוותיה. אע"ג דתניא נמי איפכא. אית לן למפסק אליבא דאמורא. כיון דכוותיה תניא נמי:
חוץ מטומטום וכו'. פי' הר"ב דכתיב וטבל במים איש טהור איש ולא אשה כו' גמרא פ"ד דיומא דף מ"ג. ופירש"י דכיון דבקידוש מכשרינן באותה של אסיפה. ובאסיפה כתיב איש טהור דהיינו זר ואשה (כמ"ש הר"ב לעיל פרק ה' משנה ד') על כרחך איש טהור דהכא לאו לאכשורי זר ואשה ולמפסל קטן וליהוי משמע ממילא. דא"כ לשתוק קרא מיניה ונכתוב ולקח אזוב וטבל במים והזה. ואנא ידענא דבההיא לעיל מיניה קאי. וכי כתבינן למדרש איש ולא אשה על כרחך (משמע זה) מוציא מיד משמע. ע"כ. ותו בגמרא דרבי יהודה דפליג התם בקדוש על כרחין פליג נמי הכא. דכיון לדידיה אשה פסולה בקידוש וקטן כשר אתא האי למימרא איפכא איש ולא קטן טהור להכשיר את האשה. דע"כ ליכא למימר דמשמע ממילא. דא"כ לשתוק מיניה. וכתבו התוס' והר"ש (תימא) דבתוספתא תני בהדיא ר"י מכשיר בקטן. *[ומ"ש הר"ב והזאה יליף מטבילה. דאתקש להדדי. כמ"ש הר"ב במשנה דלקמן]:
ותינוק שאין בו דעת. דהא אמרן במ"ג דהזייה צריכה כוונה. והלכך אע"ג דמרבינן קטן מטהור. לית לן לרבויי אלא כשיש בו דעת. ושמעינן מהכא דקטן דממעטינן בקידוש אפילו כשיש בו דעת. דהא אין בו דעת אף בהזייה לא מרבי' ליה וכולה פרשתא משמע זה מוציא מיד משמע. ולכך צ"ל דהא דאמרינן לעיל והניח מי שיש בו דעת להניח יצאו חש"ו שאין בהן דעת להניח כמ"ש שם הר"ב (פ"ה מ"ד) לאו למימרא דאם יש בו דעת דכשר. אלא ה"ק יצאו אלו דמסתמא אין בהן דעת להניח. ולפיכך פסלן הכתוב ואפי' כי משכחת לקטן שיש בו דעת לא חלק הכתוב ופוסלים לכל קטן. אבל הכא בהכשר דמרבינן לקטן לא מצית אמרת דלא חלק הכתוב ומכשיר לכל קטן דודאי דלא הכשיר בקטן יותר מבגדול ובגדול כי לא נתכוין לא עביד ולא מידי ה"נ קטן כשאין לו דעת נמצא שלא נתכוין ולא עביד ולא מידי כך נ"ל. ומהר"ם ז"ל הגיה שיש בו דעת ונראה בעיני דלפי זה אדלקמיה קאי. וכדברי הרמב"ם והתו' שאכתוב לקמן ומ"מ הרמב"ם גורס כגי' הספר:
האשה מסעדתו. ל' הרמב"ם פ"י מה"פ (הל"ז) קטן שיש בו דעת שהזה והאשה מסעדתו וכו' וכן התוס' דיומא (שם ד"ה אשה) מפרשים שמסייעת לקטן. ונראה טעמא דנקט מלתא דשכיחא אבל לאו למימרא דדוקא בקטן מסעדתו ולא בגדול. שאין טעם לחלק:
