הַטָּהוֹר לְחַטָּאת שֶׁנִּטְמְאוּ יָדָיו, נִטְמָא גוּפוֹ, וּמְטַמֵּא אֶת חֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ אֶת חֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה:

כבר ביארנו שלענין חטאת אדם מטמא אדם וכלי מטמא כלי אל לא תכלית ולא יאמר לא שני ולא שלישי ולשון התוספתא אין אומרים בחטאת זה ראשון וזה שני אלא אפילו הן מאה כולן תחלה שאין מונין למי חטאת. עיסה שנעשית על גבי חטאת ונגע שרץ באחד מהן אפי' מאה כולן תחלה שאין מונין למי חטאת:

שנטמאו ידיו. וכן הוא בס"א וה"נ גרסינן במ"ה פ"ב דחגיגה ומ"מ לאו דוקא שצריך שיטמאו ב' ידיו אלא באחד מהן סגי כך פסק הרמב"ם בפ"ג מה"פ (ה"ד) וכתב הכ"מ דמשמע ליה כן ממתני' ב' פ"י וכמ"ש שם (ד"ה שנגע):