הִזָּה, סָפֵק מִן הַחוּט, סָפֵק מִן הַכּוּשׁ, סָפֵק מִן הַגִּבְעוֹל, הַזָּיָתוֹ פְסוּלָה. הִזָּה עַל שְׁנֵי כֵלִים, סָפֵק עַל שְׁנֵיהֶם הִזָּה, סָפֵק מֵחֲבֵרוֹ מִצָּה עָלָיו, הַזָּיָתוֹ פְסוּלָה. מַחַט שֶׁהִיא נְתוּנָה עַל הַחֶרֶס, וְהִזָּה עָלֶיהָ, סָפֵק עַל הַמַּחַט הִזָּה, סָפֵק מִן הַחֶרֶס מִצָּה עָלֶיהָ, הַזָּיָתוֹ פְסוּלָה. צְלוֹחִית שֶׁפִּיהָ צַר, טוֹבֵל וּמַעֲלֶה כְדַרְכּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַזָּיָה רִאשׁוֹנָה. מֵי חַטָּאת שֶׁנִּתְמַעֲטוּ, טוֹבֵל אֲפִלּוּ רָאשֵׁי גִבְעוֹלִין וּמַזֶּה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְסַפֵּג. נִתְכַּוֵּן לְהַזּוֹת לְפָנָיו וְהִזָּה לְאַחֲרָיו, לְאַחֲרָיו וְהִזָּה לְפָנָיו, הַזָּיָתוֹ פְסוּלָה. לְפָנָיו, וְהִזָּה עַל הַצְּדָדִין שֶׁלְּפָנָיו, הַזָּיָתוֹ כְשֵׁרָה. מַזִּין עַל הָאָדָם מִדַּעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ. מַזִּין עַל הָאָדָם וְעַל הַכֵּלִים, וַאֲפִלּוּ הֵן מֵאָה:

ובכוש. הוא הפלך שהנשים טוות בו:

מיצה הזיל ויצק מל' (ויקרא א) ונמצה דמו: טובל ומעלה כדרכו. ולא נאמר אך אלה המים אשר עלו באזוב אבל אמנם הוא מן המי' אשר בפי הכלי לצרו' פיה והתחברות האזוב בה לא תצטרך טבילה ורבי יהודה אומר שהזאה זו ראשונה לבד הוא אשר יזה מזה הכלי הצר: ובלבד שלא יספג. לא ינגב הכלי בזה האזוב כמו שינגב טיט הנרוק בבגד לאמרו השי"ת וטבל במים עד שיהיה שם טבילה והוא אמרם עד שיהיה במים כדי טבילה ואין הלכה כרבי יהודה: הזאתו פסולה. לפי שההזאה לא תצטרך כוונת המזה ואמרו אפילו הן מאה ירצה בו שהוא מזה על כל הזאה אחת תכלול הכל ולא נצטרך הזאה נפרדת על כל איש ואיש:

מחט שהיא נתונה על החרס. והחרס אינו טמא.. וסד"א דהכא מיטהרת המחט במצוי שמן החרס. כיון שלא על החרס הוצרך להזות. קמל"ן דאפ"ה לא:

טובל ומעלה כדרכו. פי' הר"ב ולא אמרי' מתוך שנדחק כו' ולא ישאר באזוב כשיעור ואתיא כרבנן דרפ"ט אבל הר"ש פי' דלא חיישי' שמא מתוך שנדחק בפיה לצאת יצאו מים מגוף האזוב ונתערבו במי חטאת. והרמב"ם פי' דלא חיישי' שמתוך צרות הכלי נדבק האזוב בפיו וממנו באו המים לאזוב ואין זו טבילה. ורי"א שהזאה ראשונה לבד הוא אשר יזה מזה הכלי הצר. לפי שבהזאה השנייה נדבק האזוב בפי הכלי ומוציא מים מדופני הכלי. כ"כ בנא"י:

והזה לאחריו. ואף שם היו כלים הצריכים הזאה רש"י פ"ה דסוטה דף ל"ט:

הזייתו פסולה. פי' הר"ב דבעינן כוונת הזאה לטהרה. דכתיב והזה הטהור על הטמא. שיהא מתכוין לו. רש"י שם. ונראה דדייק מדלא כתיב והזה הטהור עליו אלא על הטמא כדי לטהרו משמע ועיין לקמן. וגם הרמב"ם פ"י מה' פרה שם מצריך שיתכוין לטהרן. אך הראב"ד כתב שא"צ אלא שיתכוין לו ולא בעינן שיתכוין לטהרו. ויתכן שגם דעת הר"ב כן. ומ"ש הר"ב ולא נעשית מחשבתו. מסיים הר"ש ולא דמיא למתכוין להוציא לאחריו ובא לו לפניו דפ' המצניע מ"ד ע"כ *[וטעמא דהתם בשמירה תליא מלתא ואשתמר טפי לפניו מלאחריו]:

והזה על הצדדין שלפניו. צדדין שיש ממנו ולהלן. ולא צדדין שישנו ממנו ולאחור. רש"י שם:

הזייתו כשרה. דלצדדין הוי כלפניו והזה לפניו וטעמא נ"ל כדאמר פרק אלו הן הנשרפין (סוף דף ע"ז) זרק צרור למעלה והלכה לצדדין והרגו חייב. ודייק עלה התם. אי כחו הוא. תיזול לעיל. ואי לאו כחו הוא תיזול לתחת. ומשני כחו כחוש הוא. מהר"ם: