טָבַל אֶת הָאֵזוֹב בַּיּוֹם וְהִזָּה בַיּוֹם, כָּשֵׁר. בַּיּוֹם וְהִזָּה בַלַּיְלָה, בַּלַּיְלָה וְהִזָּה בַיּוֹם, פָּסוּל. אֲבָל הוּא עַצְמוֹ טוֹבֵל בַּלַּיְלָה וּמַזֶּה בַיּוֹם, שֶׁאֵין מַזִּין עַד שֶׁתָּנֵץ הַחַמָּה. וְכֻלָּן שֶׁעָשׂוּ מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, כָּשֵׁר:

אמר השי"ת (במדבר י״ט:י״ט) והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי ולא תהיה ההזאה אלא ביום וכן טבילת האזוב במים אמנם טבילת האיש הטמא עצמו יחויב בלילה ויזה עליו מבקר היום זהו אם נזדמן שנתאחרה ההזאה לאחר יום השביעי אשר יזה באיזה יום שיהיה ולשון ספרי אין לי אלא ליום שביעי שמיני תשיעי עשירי מנין ת"ל וחטאו מ"מ אמנם אם לא נתאחרה הזאה והלך הענין כמצותו הנה מן הראוי שתקדם ההזאה ביום השביעי ואחר ההזאה יטבול במי מקוה ביום ההוא ויעריב שמשו וזה לשון התורה. אמר (שם) וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב ולשון ספרי שהייתי אומר אם קדמה טבילה להזאה יצא ת"ל וחטאו ואח"כ וכבס בגדיו:

טבל את האזוב ביום והזה ביום כשר. עיקר מצותו כך היא ומשום דבעי למתני סיפא פסול תנא הכא כשר *(ואע"ג דלא איצטריך למתנייה כלל אגב אחריני נקטיה. וכמ"ש כיוצא בזה בשם התוס' ברפ"ז דזבחים) א"נ לאשמועינן דאע"ג דשהה בינתיים הרבה. וה"ק טבל את האזוב ביום ואח"כ הזה ביום אע"פ ששהה הרבה בין טבילה להזייה. אפ"ה כשר והיינו דבנ"א גרסי' ביום והזה ביום שלאחריו פסול. למימרא דשהיית לילה שבנתים מפסקת אבל שהיית כולה יומא אינו מפסיק. כך נ"ל:

טובל בלילה ומזה ביום. פי' הר"ב כשבא להזות בח' או בט' וי'. בפסיקתא דריש ליה מוחטאו ביום הז' דמיותר. דהא כתיב והזה וגו' ביום הג' וביום הז'. הכ"מ פי"א מה"פ:

וכלן שעשו וכו'. ניחא טפי ה"ל למתני ואם עשאן כו' דכיון שאין כאן אלא שתים טבילה והזאה. לא שייך שפיר למתני וכלן אבל תנא מסרך סריך בלישנא דמתני' דפ"ב דמגילה נ"ל:

סליקא לה מסכת פרה